מי נתן לך רישיון ילדה?

חברתי היקרה רותי ואני החלטנו לצאת יחד להופעה של סטנדאפיסטית דתיה ומוכרת בעיר ללא הפסקה – אריאל.
הזמנתי לנו כרטיסים, שריינתי את הבעל לבייביסיטינג, התארגנתי, התאפרתי התלבשתי ויאללה. העירה.

מכיוון שאני הדבר הכי מאחר עלי אדמות, כמובן שגם להופעה הגענו באיחור קל, מה שגרם לי לחפש חניה בהיסטריה מחשש שנפסיד את תחילת ההופעה. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי שום סימן לחניה. השעון לא בישר טובות ובהחלטה חפוזה החלטתי לחנות באדום לבן ולקוות שלא אקבל דו"ח. ירדנו רותי ואני מהטרנטע ורצנו במהירות לתוך האולם.

הסטדנאפיסטית הדתיה המוכרת (ניחשתם כבר מי?) התחילה את ההופעה, ואני געיתי בצחוק תוך ניגוב הדמעות מעיניי כשלפתע אמרה לי רותי שבעלי מחפש אותי ושאחזור אליו בדחיפות.
כמובן שבראשי חלפו להן כל זוועות העולם שיכולות להיות ומיהרתי לצאת מהאולם ולראות מה קרה. מסתבר שהפקחים באריאל התקשרו לאבא שלו (מה?!?) ואמרו לו שהבן שלו חונה במקום שממש מסכן את התנועה ושיבוא מהר להזיז את האוטו.

רצתי החוצה בבהלה, מחכה לקנס ההיסטרי שאקבל, כשמולי ראיתי שלושה שוטרים ובהם אחד גבוה מאוד בעל מבטא רוסי כבד, לבושים אפודים זוהרים וממתינים לי על יד האוטו.

"אוי לא" חשבתי לעצמי, ומיהרתי לשם כשהלב שלי דופק על 170.
"זה אוטו שלך גברת?" שאל אותי הגבוה מביניהם.
"כן" עניתי.
"תגידי, מה נראה לך את חונה ככה?"
"אתה צודק" אמרתי "זה ממש לא בסדר, אני מזיזה עכשיו את האוטו!"

והגבוה המשיך "תראי מה זה, כל החגורות באוטו שלך בחוצה! את משוגעת? יגנבו לך ככה אוטו שלך!"
או במילים אחרות – מה זה האוטו המעפן הזה שהחגורות שלו אפילו לא מצליחות להשתלשל חזרה למקומן, עדיף לך שיגנבו אותו ותקבלי כסף מהביטוח למרות שבטח אין לך ביטוח על הקופסא הנוסעת הזאת… והוא המשיך "שכנים התקשרו אלינו להגיד שאוטו שלך חונה מאוד מסוכן שתדעי לך. חשבו שאת מחבל!"

מובן שקצת תהיתי איך השכנים המדוברים הסיקו מבחורה שלא יודעת לחנות שהיא מחבל, אבל באותו רגע לא היה זמן למחשבות מיותרות ומיהרתי להתנצל שוב ושוב ושוב והבטחתי שאחנה את הרכב במקום אחר, תוך שאני מתפלאת איך לא נתנו לי דו"ח עדיין.

נכנסתי במהירות ובבהלה לתוך האוטו, והתחלתי לנסוע לכיוון הכיכר שהייתה ליד – וכך נכנסתי לי לכיכר כשבאופן מוזר לחלוטין, הגיעה מכונית מולי בתוך הכיכר עצמה. לא הבנתי מה הקטע שלה, אבל סרתי הצידה מעט וגם היא זזה מעט הצידה וכך יכולנו לנסוע אחת מול השניה בלי להשתפשף (כמעט), כשכל הזמן הזה אני רואה את שלוש השוטרים עומדים ובוהים בי ואני חושבת לעצמי שהלוואי שילכו כבר ושלא ייזכרו שהם לא נתנו לי דו"ח. וכך חניתי בחניה שהתפנתה בדיוק ממול למקום שחניתי בו קודם.

לפתע השוטר הגבוה מתקרב אליי ואומר לי :"תגידי לי את על משהו?"
"מה?" שאלתי
"את על סמים? שתית אלכוהול?" המשיך הנ"ל
"מה פתאום!" עניתי.
"אז איך את נוסעת נגד כיוון תנועה בכיכר?!? מה את על סמים? מי לימד אותך לנהוג?!"
"מה? אני לא יודעת אדוני השוטר" אמרתי והתחלתי לבכות בכי היסטרי, "אתם עמדתם שם שלושתכם, בסיטואציה מאוד מלחיצה, כשאני בחורה אחת מול שלושה שוטרים, ואתם מלחיצים אותי עם המבטים שלכם והשאלות שלכם. אני לא יכולה ככה יותר. אתם מלחיצים אותי מדיי. אני רוצה לחזור להופעה. אני מצטערת. אני הולכת בסדר? אני פשוט חייבת לחזור להופעה."
שטפתי אותו בשילשול מילים שנועד להשאיר אותו מבולבל, כי אין נשק טוב יותר לבחורה מדמעות, ורצתי במהירות להופעה בתקווה שהוא לא יחליט לרדוף אחריי עם דו"ח, תוך שאני לא מבינה מה הוא רצה ממני בכלל וסה"כ נסעתי בסדר גמור בהתחשב בנסיבות.

חזרתי להופעה כשליבי עדיין פועם במהירות, בעודי חושבת כל הזמן איך אוכל להתחמק מהשוטרים בסוף ההופעה בלי שהם ייזכרו לתת לי דו"ח. הצלחתי להינות קצת מהסטנדאפ למרות שהיה לי קשה עם כל טלטלת השוטרים ובסיום יצאנו רותי ואני במהירות לרכב, כשאנחנו בורחות משלושת השוטרים שעדיין (!) חיכו מחוץ לאולם. נכנסו לאוטו וטסנו הביתה תוך שאני מקיפה את כל אריאל בבהלה, בתקווה שהמשטרה לא רודפת אחריי.

הגעתי הביתה, סיפרתי לבעלי את הסיפור תוך שאני מסבירה לו שאני לא מבינה מה השוטר רצה ממני עם כל עניין הכיכר, והוא הסתכל עליי לא מאמין ואמר לי "שירי. אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל כיכר זה חד סטרי"
"מה?" אמרתי.
"כיכר זה חד סטרי!!!!! חד. סטרי. נוסעים מימין לשמאל. אין שני נתיבים בכיכר!"
"אההההההה! נכון!" נזכרתי. "כיכר זה חד סטרי…" מלמלתי בשקט ובמבוכה כשאני תוהה איך לא זכרתי את העניין הפעוט לחלוטין הזה.

עד היום כשאני נזכרת בסיפור הזה אני מתפלאת איך לא קיבלתי דו"ח על חניה אסורה על מדרכה ובאדום לבן, נסיעה נגד כיוון התנועה והעלבת שוטר. כי אם יש משהו מצחיק בסטנדאפ שהייתי בו – זה זה.