כשחז"ל אומרים "אף הן", הם מודעים היטב לכך שבסיכומי מלחמות מתייחסים לניסים הצבאיים שזכינו לראות (וזכינו!), אבל את הנשים שהיו ניסים בעצמן, קל לשכוח. אנחנו כאן להזכיר: הדליקו להן נר. להן נאה לשבח. בחג החנוכה הזה, כשוך הקרבות, נדליק שמונה נרות במיוחד בשבילן, נשות המלחמה האחרונה.
נר ראשון:
"מי לה' – אליי!". נשים רבות כל כך התחילו לראשונה במהלך המלחמה להתפלל, לשמור את השבת, לומר מזמור לתודה, לצום. אבל נדמה ששוכחים תמיד את אלה שעשו כך מאז ומתמיד, ובמלחמה הזו מצאו עצמן אחראיות לכל אלה. גם כשהאיש שלהן מגויס, כשהילדים לא בשגרת לימודים, באזעקות ובממ"דים, הן למדו איתם כשהיה צריך, דאגו לכך שמישהו ילך עם הילד לבית הכנסת, אמרו את הקידוש בערבי שבתות. כשנשים דתיות מדברות על עומס, הן תמיד מדברות על ההסעות, הכביסות והבישולים. אבל נשיאה בנטל הרוחני של הבית בהיעדר איש, היא גבורה ענקית.
נר שני:
שמירת טהרת המשפחה. אני לא יכולה לתאר במילים את הדמעות, את מסירות הנפש, ולא אחת את התסכול, של נשים בשנתיים האלה של המלחמה. כשספרו לו שיגיע, שבעה ועוד שבעה, כלות שזה עתה יצאו מחופתן, ויהיו בעיניהן כימים אחדים באהבתן. ולא נשכח את אלה שבאחת נאלצו להפסיק לספור לו, ובוכות מדי חודש על המצווה הלא פשוטה הזו.
נר שלישי:
דאגת הפרנסה. היוונים גזרו גזרה משונה, שככל הנראה הגבילה את האפשרות לחרוש את האדמה ולהתפרנס: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". גם במהלך השנתיים האלה, בבתים רבים הופסקה שגרת העבודה, כשגם הנשים שבעורף היו חייבות להקדיש יותר שעות לביתן, וממילא – לעבוד ולהתפרנס פחות.
קרדיט: הרבנית ימימה
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
