כבר תקופה שבכבישים הקרובים לביתי מבצעים עבודות בכביש, עם הבטחות שהנה בקרוב הכביש החדש ייפתח ותוקל על כולנו חווית הנסיעה.
ומאז שהתחילו העבודות האלה פה, אני אוכלת פקקים בכל שעות היממה
ובעלי אוכל פקקים היסטריים ובמקום להגיע לעבודה תוך 40 דקות נוסע גם שעתיים,
וזה מתסכל ומבאס.
ולא מאחלת לאף אחד להתחיל ככה את היום שלו
כל יום.
ועדיין,הייתי במוּד אחר.
כל הזמן חשבתי לעצמי שזה כל כך מקביל לנפש,
בטח לנפש שלי.
ב- 31 שנות חיי על האדמה
כמה מחלפים בניתי בנפשי כדי להצליח לנוע בתוכי
בין הטיפות,
במצבי רוח שונים ומשתנים, אתם יודעים, כמו ארבע עונות,
כדי לצלוח את התנועה הנפשית הזו בתוכי.
בניתי מחלפים
כבישים מקבילים עליהם אני יכולה לנסוע כשיש עומס בחלק מהצירים
בניתי בעמל רב
מנהרות שלא יקרסו בתוכי
מכל גשם ודמעה
שלא אסדק ואשבר מכל משפט שנאמר לכיווני
שלא אקבור את עצמי תחתיי
אחרי כל העמל של השנים והדרכים.
אין דד ליין לסיום עבודת הנפש. אילוסטרציה
וכשאדם בוחר ללכת לטיפול אישי,
אגב, אתם ראויים לטפל בעצמכם, לכו
אזי כולו נמצא בעבודות בכביש
ושם, בנבכי הנפש,
אין דד ליין לסיום
כי העבודות אף פעם לא נגמרות.
תמיד יש צורך בבנייה של מחלפים נוספים
כי הנפש בונה עוד קומה בתוכה
וצריכה מענה חדש ועמוק יותר
רחב יותר,
שיאפשר ליותר נתיבים להתפרס בפנים
כדי שהתנועה תוכל לזרום,
כדי שהכול ייסע כמו שצריך.
ורק מתפללת לא להפסיק לבנות
ורק מודה על המתנה הזו שקוראים לה חיים
חיים שיש בהם יגיעה ובניה
וכלום בהם לא מובן מאליו.
שניבנה
ונגדל ונתרחב,בתוכינו
שזה יהיה עם כמה שפחות הפרעה לתנועה של אלה שסביבנו.
או שלפחות נתחשב בשעות שנוחות להם.
