עוד לא אבדה תקוותנו

לפני 20 שנה הקימו יחד האחים עמרי ושלי גליקמן את להקת 'התקווה 6', שהפכה לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, הציוני והפטריוטי בארץ. בין הופעות שטח לחיילים וחיזוק בחתונות במקלטים, השניים התיישבו לשיחה צפופה על יצירה, אחדות, אמונה ומוזיקה

 

"והנה השיר החדש של התקווה 6", אומר השדרן ברדיו בעודי מחפשת חניה רגע לפני הפגישה עם עמרי גליקמן, סולן הלהקה, ואחותו שלי גליקמן, החולשת על הקלידים. את חלל הרכב מילא קולו של גליקמן בשיר 'כל אהבתי אלייך'. לא מפליא, חשבתי לעצמי, שזהו שירם החדש. השיר מספר על בני זוג בשעה של שתיקה מתוחה ביניהם, ודווקא ברגעים הזוגיים הקשים ביותר, הגבר מצהיר ש'כל אהבתי אלייך כל היום'. 

לא מעט אומנים כותבים שירי אהבה קיטשיים, אפילו אוטופיים, אבל על אהבה בזמן משבר? מעט מאוד. והגליקמנים ביניהם. ואכן, אם יש מאפיין חוזר בשיריהם של התקווה 6, אולי הלהקה הכי ישראלית שיש, זו היכולת להיות מחוברים לטוב ולמורכבות גם יחד, לגעת בחיים עצמם.

התמונות באדיבות המצולמים

התמונות באדיבות המצולמים

גם בימים קשים אלו, כשמדינת ישראל נתונה במלחמת קיום, הגליקמנים והלהקה נוגעים במציאות בידיים חשופות. הם חורשים את הארץ בטנדר שלהם, מגיעים לבסיסים ומעלים את מורל החיילים, משמחים בחתונות שמתקיימות למרות הכול, לעיתים בתוך מקלטים ומוצבים, ויוצאים מגדרם כדי לגעת בחיים עצמם, בגרסתם הנוכחית והכואבת.

"זו תקופה קשה", מודה עמרי, "בתור אזרחים, בתור מוזיקאים ובתור בני אדם. אנחנו נעים בין תנודות של תקווה לייאוש, אופטימיות ושבר. חווים את כל הקצוות האלה על בסיס יומיומי. בין לבין מוצאים את עצמנו מסתובבים בכל הארץ, מנגנים, שרים ומחבקים – חיילים, מילואימניקים, מפוני העוטף, מפונים מהצפון, משפחות שכולות. 

"זו תנועה מתמדת של פיזור אנרגיות ושאיבת אנרגיות. אנחנו מנסים לעודד ולהתעודד. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, אבל אנחנו בצו 8, כמו כולם. נותנים את מה שאנחנו יודעים. מנסים לעזור בהרמת המורל, הרוח, החיזוק. מקווים לימים טובים יותר, מחכים ומתפללים לשיר שירי ניצחון".

 

שיעור לחיים

 

בשנה האחרונה חגגה הלהקה 20 שנות מוזיקה בהופעה מיוחדת בקיסריה ואף הוציאה אלבום חדש, שמיני במספר. ההישגים המרשימים לאורך השנים, והוותק שהלהקה צברה, מפתיעים אף יותר לאור העובדה שבגרעין המייסד ישנם אח ואחות, העובדים יחד בקשר קרוב ומעורר השראה.

האחים גליקמן בהופעה באחד מבסיסי צה"ל. צילום: דובר צה"ל

האחים גליקמן בהופעה באחד מבסיסי צה"ל. צילום: דובר צה"ל

השניים גדלו ברמת השרון. כתובת בית ילדותם, למי שלא שמע על הקוריוז, היא רחוב התקווה 6. יש להם אחות בכורה בשם דנה, עמרי (40) הוא ילד הסנדוויץ', ושלי (36) היא הקטנה. בילדותם גרו עם משפחתם ארבע שנים בבלגיה. "אלו היו שנים מאוד משמעותיות", מציין עמרי, "העולם שראינו והטיולים יחד מאוד גיבשו אותנו כמשפחה".

"אני חושבת שקיבלנו שם איזשהו קו משלנו", מוסיפה שלי. "המנטליות, הנימוסים, הכבוד. גם השפה שרכשנו – צרפתית היא השפה השנייה שלנו, לפני אנגלית, ואנחנו מדברים בה בינינו לפעמים". 

עשייה מוזיקלית, וכל שכן הקמת להקה, לא היו בתוכניות של השניים. רק כשעמרי שירת בצבא כחוקר מצ"ח הוא התגלגל לתחום. "השנה הראשונה בצבא הייתה לי קצת קשוחה, לא מצאתי את מקומי, הייתי קצת אבוד, ואז התחלתי לכתוב", הוא מספר. "שמעתי המון מוזיקה, ונחשפתי לרגאיי. חשבתי שאני יכול לחבר את הרגאיי והכתיבה, והתחלתי להשתעשע עם זה המון וליצור. העיסוק הזה נתן לי נחמה מאוד גדולה, ובנה לי את הביטחון. זאת הייתה ממש התגלות – שאתה נכנס לחדר ויוצא אחרי זה עם שיר. עד היום, אגב. זה מטורף". 

עמרי החל להיפגש בכל יום עם אורן, חבר ילדות שלו, והם ניגנו ביחד את השירים. בהמשך הופיעו בפאב ברמת השרון וצירפו אליהם את שלי, שלמדה פסנתר כמה שנים והייתה אז רק בת 16, כדי שתנגן על הקלידים. להופעה הראשונה בתל אביב צירפו גם את רון, חבר ילדות שלהם שהוא מתופף, וכך הדברים צמחו מתוך השטח ותוך כדי תנועה. "התחלנו להתגלגל תוך כדי השירות הצבאי", משחזר עמרי, "רון היה קצין, וההופעות היו לפי היציאות שלו הביתה. מצאנו את עצמנו אוהבים ומתאהבים בדבר הזה יותר ויותר. בהופעות, בעיקר, הרגשתי שזה מה שאני אמור לעשות".

רון, המתופף, התגלה כאיש שיווק מלידה, והלהקה החלה להגיע לכל קצווי הארץ ולצבור קילומטראז' הופעות. "הוצאנו הקלטה של דיסק הופעה שעברה מפה לאוזן, הגענו להופעות בכל מיני מקומות ואנשים כבר הכירו את השירים. כשרצינו להוציא את האלבום הראשון, כל חברות התקליטים כבר ידעו מי אנחנו, כי היה לנו סיפור שטח, ויכולנו לבחור את החוזה שהכי התאים לנו".

השניים מתארים תהליך מאוד הדרגתי, ואף בריא לדבריהם, של בנייה איטית ויציבה. בראשית דרכה של הלהקה הם תלו בעצמם פוסטרים לקראת ההופעות שלהם, ולא פעם אף קיבלו דוחות על כך, הם מציינים בחיוך, "עברנו הכול".

עשיתם דרך מאוד שונה מזו של אומנים צעירים היום, שפונים ישר לתוכניות ריאליטי.

שלי: "עבדנו הרבה מאוד וקשה מאוד. הופענו בכול חור, אז לא היו את הפלטרפומות של היום- יוטיוב וכו'. היינו ממש מגיעים למלא מקומות, מופיעים בקיבוצים, במושבים. הכרנו את הארץ וטיילנו המון".

עמרי: "אני לא חושב שריאלטי זאת הדרך הנכונה, היא אמנם מקצרת את המסע ועושה עבודה נפלאה, אבל אני לא בטוח שלנו זה היה מתאים. היינו חייבים להשתפשף. לא היינו כאלה טובים, עד היום בעיניי" הוא אומר בצניעות שלא מאפיינת את התחום "אנחנו כל הזמן משתפרים ומתקדמים. זה הכרחי. אני פחות מאמין בקיצורי דרך.

"הלב שלי גם נשבר לפעמים על החברה' האלה, שמגיעים לתוכניות מוזיקה וחווים את התהילה, הפרסום, הקהל והטלוויזיה, ופתאום זה נגמר, וזה נגמר. אני מאמין שהאשליה שהם מקבלים שם שוברת, כי בסוף זאת דרך- צריך לבוא עם רפרטואר, צריך ללמוד להופיע ולכתוב שירים".

יכול להיות שהדרך שעשיתם מנעה מהתהילה לעלות לכם לראש?

"זה בדיוק זה", מאשרת שלי. "אנחנו מאמינים בצניעות ומנסים לשמור על זה, כי רגע אתה למעלה ורגע אתה למטה, וצריך להעריך כל רגע".

"חטפנו כאפות לאורך השנים", עמרי מפרט. "ב־2013, באלבום הרביעי, עברנו תקופה של משבר, הלהקה הייתה ממש בסימן שאלה. היה לנו אלבום שפחות הצליח, פתאום היו פחות הופעות ופחות כרטיסים. כבר לא היינו ילדים, ותהינו לאן התקווה 6 הולכת. רון, שתמיד היה יותר שיווקיסט וביזנס־מן, עזב באותה תקופה ועבר לתחום אחר של הפקות. 

"הייתה בצומת הזה הזדמנות לחשוב. אני ידעתי שאני ממשיך במוזיקה בכל מקרה. התחלנו אז לעבוד עם פילוני (המפיק המוזיקלי דני קרק. ר"ג), והוא אמר לנו שאסור לוותר על התקווה 6. אז הלכנו עם זה, ואז יצא 'הכי ישראלי', שהוא האלבום הכי מושמע שלנו עד היום. זה נתן לנו דחיפה למעלה ואחלה שיעור לחיים".

 

עניין משפחתי

 

האחים לבית גליקמן לא רק עובדים יחד, אלא גם מתגוררים בשכנות עם משפחותיהם, קומה מעל קומה בבניין דירות בתל אביב. גם בפגישה איתם ניכר שיש ביניהם כימיה מיוחדת. "אני תמיד אומר שהחלק המשפחתי הוא החלק הכי קל בתוך כל הדבר הזה", אומר עמרי. "אנחנו אותו בן אדם, שלי ואני, כמו תאומים לדעתי, ברמת המחשבות, הטלפתיה, והאהבה שלנו למוזיקה. אנחנו הכי מסתדרים והכי קל לנו ביחד, ולהרבה אנשים זה מוזר. הם לא מצליחים להבין את זה".

צילום: מאי משה

צילום: מאי משה

"גם האהבה אחד לשני", אומרת שלי, ופונה לעמרי: "אני רוצה שיהיה לך טוב". 

עמרי: "אני רוצה שיהיה לך טוב". 

מאז ומתמיד הייתה ביניכם כזאת קרבה?

"כן. תמיד אהבנו את אותם דברים, אותן שטויות, ומאוד מאוד הסתדרנו. לפעמים גם הייתי מדביק לה מסטיקים על השיער, והיא הייתה שופכת עליי קורנפלקס", צוחק עמרי.

שלי היא אמא לשתי בנות, וגם אומנית ויוצרת ומעצבת תיקים בעבודת יד. "אני אוהבת לעבוד עם הידיים", היא מעידה. עמרי הוא אב לשניים, בן ובת, הגדול שלו לומד באותה הכיתה עם הקטנה של שלי, והילדים בהחלט מעורבים בהווי הלהקה.

"הם באים המון להופעות", מספר עמרי. "אנחנו עושים הרבה הופעות שקיעה, שמאפשרות למשפחות לבוא עם ילדים, וכך גם הם יכולים ליהנות מזה. יונתן שלי אוהב את זה מאוד, הוואן בא לקחת אותנו ונוסעים איתם ביחד".

"יש הווי משפחתי עם הילדים של כל חברי הלהקה", שלי מוסיפה, "כשהופענו בשוני הם היו איתנו מהבוקר עד אחרי ההופעה, וחזרו איתנו הביתה. זה היה בחופש הגדול, כבר לא היו קייטנות ומסגרות, אז הילדים באו ושיחקו אחד עם השני, היה ממש כיף".

איך ההורים שלכם מקבלים את העובדה ששניים מהילדים שלהם בחרו במקצוע כל כך מאתגר ולא שגרתי?

"הם מאוד נהנים כשהנושא של הלהקה עולה. כל שיחה עם ישראלי זר שהם יפגשו תגיע מתישהו ל'מכירים את התקווה 6?', אפילו שיחה טלפונית עם נציגה של חברת הביטוח. אמא מחכה שישאלו מה הכתובת של הבית, כדי לראות מה התגובה".

צילום זיו ברק

עמרי ושלי מתארים את משפחתם כמלוכדת מאוד, ומספרים כי זכו מהרגע הראשון לתמיכה בלתי מסויגת מהוריהם. "זו לא בדיוק נחת – שני ילדים שבגיל כל כך צעיר נכנסים לאטרף הזה של מוזיקה בארץ וצועדים אל תוך תעשייה לא פשוטה, לא הכי כלכלית שיש. כהורה אתה יכול לומר: יאללה, מה, הילדים שלי חיים בסרט? שילכו ללמוד, שיעבדו. להורים שלנו לא היה את זה", מעיד עמרי, ושלי מוסיפה: "הם גיבו אותנו בכל דרך שבחרנו".

"אני כל הזמן אומר את זה, וגם עכשיו בהופעה בקיסריה אמרתי, שאם לא הרוח הגבית, התמיכה והאמונה מצידם, היינו מתערערים, זה היה משפיע עלינו", אומר עמרי. "זה השיעור הכי גדול בהורות בשבילי, שאני לוקח איתי הלאה". שלי מסכימה עם כל מילה.

 

בעזרת ה'

 

יש משהו מאוד מסורתי ומכבד באחים לבית גליקמן, איזה ניחוח של יידישקייט שמרחף באוויר, גם בשיחה שלנו וגם במוזיקה שלהם. אלוקים מוזכר לא מעט בשירי הלהקה. למשל, השיר 'שים עין עלינו', או השיר שיצא רק בקיץ האחרון – 'הקב"ה יסדר הכול', היו יכולים להיכתב באותה מידה על ידי אדם דתי, והם לא מן המובנים לאוזן בתרבות הישראלית. גם במהלך הריאיון עמרי משרבב מדי פעם איזה "בעזרת ה'".

יש שורה בשיר מהאלבום האחרון שלכם שאומרת "כל הילדות שלנו אמרו – הקב"ה יסדר את הכול". זה באמת נכון?

עמרי: "תמיד היינו שומעים את זה מסבא וסבתא, 'הקב"ה יסדר הכול', למרות שהייתה להם איזושהי מערכת יחסים מורכבת עם אלוקים – הם ניצולי שואה שבאו ממשפחות דתיות. אני לא יודע אם הייתה נקודה שבה הם החליטו לעזוב את הדת, היה שם חשבון לא סגור". 

ועדיין, למרות מה שהם עברו, הם היו תולים את המציאות בחסדי שמיים?

"כן. גם אני ככה. אני לא מחבר את האמונה שלי דווקא לדת. אני מאמין שיש איזושהי ישות, ואני בדו־שיח איתה, מבקש דברים, כועס עליה לפעמים, זאת תחושה שיש פה עוד מישהו איתי בדבר הזה. לא יכול להיות אחרת. אני מאוד מתעסק בזה. מזל, גורל, מקריות, קארמה, אלוקים – יש עוד איזשהו כוח, כל אחד קורא לו אחרת, כל אחד מתחבר אליו אחרת. כתבתי על זה הרבה, בין היתר בשיר 'מה שיהיה יהיה', שנכתב בזמן המשבר של הלהקה, הבנתי שהשליטה שלי מוגבלת. שנה אחרי זה זה היה השיר הכי מושמע בגלגלצ".

אתה גם אומר בשיר שהאמונה היא game changer. אתה מרגיש שאם אתה מאמין זה משנה את המציאות שאתה נפגש איתה?

"כן. בכלל, חייבים להאמין במשהו. אם אתה לא מאמין בכלום, נראה לי שנורא קשה להעביר פה את הזמן. חייב להיות מישהו שיחלוק איתך את האחריות על כל מה שקורה, לא הכול עליך. זה נורא מנחם".

שלי: "מעניין. לא שמעתי אותך אומר את זה".

עמרי: "בטח גם את מזדהה עם זה בדרך שלך. אפילו עין הרע – זה שאת עושה את הדפיקות, זאת גם איזושהי התייחסות לכוחות עליונים". 

באופן כללי, בשונה מהתדמית של האומן המיוסר, אתם מאוד אופטימיים.

"אני חושבת שהאלבום החדש יותר עמוק ונוגע בעוד רבדים", אומרת שלי. "המוזיקה מתבגרת יחד איתנו, הטקסטים של עמרי עוברים גם איזושהי דרך. 20 שנה, כל תקופה זו מתנה".

"כל אלבום הוא מעין סיפור", מוסיף עמרי, "האלבום החדש מדבר יותר על ההתמודדות הפנימית־נפשית שלי, אבל בכל השירים יש תמיד גם נקודת אופטימיות". 

השיר 'כל אהבתי אלייך' גם מדבר על התמודדות, ויש בו משהו מאוד אינטימי ברמה הזוגית. איך אשתך הגיבה לטקסט?

"היינו ברכב בדרך לצפון, השמעתי לה את הסקיצה, והיא מאוד התרגשה. היא בדרך כלל כבר לא מתרגשת משירים שאני כותב לה. זה נגע בה קצת אחרת, כי הוא מעבר לכמה שאני אוהב אותך וכמה טוב לנו, הוא על הבפנוכו של הזוגיות".

אמרת בעבר שהאלבום האחרון הוא בסימן משבר גיל ה־40. אבל עם כל ההצלחה הזו, למה בכלל צריך להיות משבר גיל ה־40?

"אני באמת מאוד מאוד שמח, וכל מה שרציתי – יש" (שלי דופקת על השולחן: "חמסה"). "זה באמת כל מה שהייתי רוצה, ואני לא יודע אם הייתי מצליח אפילו לדמיין את המקום הזה. אבל בכל זאת, לצד הדברים החיוביים שאני מרגיש – הבשלות, הביטחון העצמי, והמקום שלך בעולם שאתה יודע מהו – אתה כבר לא הצעיר שבחבורה.

"תמיד היינו החבר'ה הצעירים", הוא מסביר. "כשאמרנו שאנחנו חוגגים 20 שנה אמרו לנו – מה??? התקווה??? פתאום יש מלא חבר'ה צעירים אחרים, שאתה גם לומד מהם. אני שומע מוזיקה חדשה דרך אחיינים שלי, למשל. פתאום גם הגב כואב קצת יותר, ואתה מתחיל להבין שמשהו כבר לא כמו פעם, לטוב ולרע. 

"ויש גם השלמה. השיר 'החיים זה עכשיו', למשל, הוא שיר ה־40. אילנית, מנהלת ההפקה שלנו, אמרה לנו את המשפט הזה כשהיא הייתה בת 40. כל מה שבנינו בחיים, שתכננו, שחסכנו, זה לעכשיו. החיים זה עכשיו. אמרתי לה שזה יפה, כתבתי לעצמי את זה, ואז הגעתי לזה כשהרגשתי שהבנתי למה היא התכוונה. זו איזושהי השלמה. בקרוב אצלך", הוא אומר לשלי בחיוך. 

שלי: "זה קורה לי כבר מלא שנים". 

"את כבר מגיל 16 במשבר גיל ה־40", הוא אומר, והיא מאשרת.

צילום: זיו ברק

בלי פוליטיקה

 

השיחה בינינו נדמית לי לפרקים כריאיון הדדי. לא מעט שאלות העוסקות בתפיסת עולם ובאמונה מופנות על ידי הגליקמנים בחזרה אליי, השניים מתעניינים לשמוע את נקודת המבט שלי ומקשיבים קשב רב. ענווה וצניעות אינן מילים גסות בעיניהם, ובניגוד לרבים בתעשיית המוזיקה, אין בהם ולו שמץ של דיסטנס.

לכל אורך הדרך תמיד שידרתם מסרים מאוד מאחדים, בחרתם להתמקד במוזיקה ולא בפוליטיקה. לא היו קולות ששאלו, אולי אפילו דרשו – למה אתם לא מביעים יותר את דעתכם?

"כל השנים היו", מאשר עמרי. "זה דבר שאף פעם לא הבנתי – למה מצפים מאיתנו להביע דעה, כאילו שבתור מוזיקאים התחייבנו לשאת איזשהו דגל. אני לא חושב שהוגן לבקש את זה ממוזיקאים, או מכל אדם אחר. אנחנו עושים מוזיקה, אומנות. נראה לי שיש ציפייה היום להוציא כותרות מאנשים, ואנחנו לא כאלו, אז זה כנראה משעמם. זה לא מפריע לי", ושלי משלימה: "כי אתה שלם עם מה שאתה עושה".

"כן, אנחנו שלמים", הוא מסכים, "וקיבלנו מספיק אישורים וקבלות לדרך ולאמונה שלנו. אף פעם לא חיפשנו לבלוט או לצאת באמירות כאלה ואחרות, ואנחנו גם מאוד מכבדים את הקהל שלנו, כולו. כמוזיקאים אנחנו באים לקחת את הקהל לעולם אחר, שמתחבר אלינו, למוזיקה ולמילים שלנו. זה התפקיד שלנו, לברוח קצת ביחד לאנשהו. בסוף גם כל מה שאנחנו חושבים נמצא בשירים".

לאורך כל הריאיון, כשאנחנו מדברים על השירים שכתב עמרי הוא מקפיד לומר "השירים שלנו" ולא "השירים שלי", זאת על אף שהוא חתום על הטקסטים של כל אלבומי הלהקה לאורך השנים. 

השירים שלכם שונים בנוף המוזיקה העכשווית, שמאופיינת בחלקה הגדול במילים רדודות, לעיתים חסרות משמעות, נטולות רעיונות גדולים. בשירים שלכם יצוקים לא פעם אידיאלים, תפיסות עולם, כמו בשיר 'העברית החדשה' ששם פתאום במרכז הבמה את ירידת קרנה של השפה שלנו.

עמרי מהרהר מעט ומשיב: "באומנות אין נכון או לא נכון, יש אוהב או לא אוהב. כשיש משהו שעובד ואוהבים – יש בו משהו. אני פחות מתחבר לעניין של 'מילים רדודות'. גם אם המילים רדודות בעיני מישהו אחד, הן לאו דווקא רדודות בעיני מישהו אחר, וזו אומנות. גם אצלנו יש שירים עם דאחקות ושטויות, בסוף אני מבטא את מצבי הרוח שלי. מה זה 'רדוד'? אין כזה דבר, ובטח שלא באומנות. את מכירה את הציורים האלה בתערוכות, שמצוירת בהם איזו נקודה והם שווים מיליון דולר? כנראה יש שם משהו, גם אם אני לא רואה את זה.

"גם כשיוצא לנו שיר, אני לא יודע מה יעבוד ומה לא יעבוד", הוא אומר בכנות, "אנחנו מנסים. אומן מתחיל ניגש אליי לא מזמן, סיפר שיוצא לו אלבום ושאל אותי מה עצת הזהב שלי. אמרתי לו שאני באמת לא מבין בזה, הדבר היחיד שאני יכול להגיד לו הוא שמה שבשליטתו – זו היצירה עצמה והחיבור למה שהוא עושה, וחשוב שהוא יהיה שלם עם זה עד הסוף. מעבר לזה – מה להוציא, איך להוציא, יחסי ציבור – אני כבר לא יודע. זה גם כל הזמן משתנה".

שלי מוסיפה מנקודת מבטה: "ככל שהחיבור של עמרי עם השירים נהיה כן יותר, אני מרגישה אצלו סוויץ' – מהחשש אם יאהבו או לא יאהבו בחוץ, עד למקום שבו אתה כל כך מחובר לשיר וכל כך בטוח בו, עד שאתה פשוט מוציא אותו, וכבר לא מעניין אם יאהבו או לא יאהבו".

עמרי מסכים שהשיקול החיצוני מקבל פחות ופחות משמעות ביצירה, אבל מודה: "זה עדיין נמצא, הרעשים האלה קיימים, כי בסוף אנחנו גם להקה מסחרית, חשוב לנו להצליח, אנחנו רוצים להגיע לכולם. אבל אני באמת חושב שזה קשור לבשלות הזאת ולביטחון העצמי בדברים שאתה עושה". 

צילום: זיו ברק

אחרי 20 שנה

כאמור, לפני חודשים ספורים חגגה הלהקה 20 שנות במה בהופעה בקיסריה. בדף הפייסבוק שלהם אפשר לראות אוהדים המספרים כי לאורך השנים פקדו לא פחות מחמישים הופעות, ואת מילות השירים הם יודעים ככל הנראה לא פחות טוב מגליקמן עצמו. "יש לנו גרעין מאוד נאמן", מספר עמרי, "חבר'ה שהיו עוד בהופעות הראשונות ברמת השרון, ואנחנו מכירים אותם בשמותיהם". 

אחרי שמגיעים לשיא, כמו קיסריה, זה לא מפחיד? איך משמרים את ההצלחה?

"זו הבשלות – ללכת שלב אחרי שלב. אנחנו מכירים את כל תנודות המקצוע, שיא והצלחה לעומת כמעט התפרקות. אז אנחנו עולים עם הגל, יורדים איתו ועולים בחזרה. היה לי חשוב להדגיש שאנחנו לא מסכמים 20 שנה, אלא מציינים, וגם היה לי חשוב להוציא אלבום בשנה הזאת. אנחנו עדיין יוצרים, יש לנו מה להגיד ומה לנגן, ויש עוד הרבה דברים על הפרק. לי לא היה דאון אחרי קיסריה. לך היה דאון?" הוא פונה לאחותו.

"לא", היא עונה. "היה הרבה מתח לפני. היו שירים חדשים, שינוי בעיבודים, וגם המעמד…"

"כשאת נותנת כותרת כמו '20 שנה בקיסריה', זה מעלה את מפלס ההתרגשות, אפילו שהופענו מול קהל פי שלושה יותר גדול בפסטיבלים", אומר עמרי. "בעיניי זו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שלנו, היו הרבה זמרים אורחים שהם חברים ובאו לתת כבוד. כולם פינו את היום הזה בשביל להיות איתנו. הייתי שבוע שלם אחרי זה בהיי ובהודעות של 'תודה רבה'".

שלי: "זה היה כמו אחרי חתונה".

מאיפה הגיעה האהבה למוזיקת רגאיי, שהפכתם ממש לשגריריה בארץ?

עמרי: "הקצב נורא משך אותי, מההתחלה הרגשתי שאני גם יודע לעבוד עם זה ולהלחין. עד היום זו המוזיקה שהכי הכי תרומם אותי בכל זמן נתון. אני שם מוזיקת רגאיי והעולם ממש נצבע מבחינתי בצבעים טובים יותר. 

"אנחנו תמיד צוחקים בסצנה של הרגאיי – איך נתקענו על הדבר הזה? זאת מוזיקה שולית בכל העולם. רק בג'מייקה היא מיינסטרים. ביקרנו שם, אגב. אנחנו ממש חיים את המוזיקה הזו בלהקה, כולנו בעניין מההתחלה".

שלי, את בלהקה כבר מגיל 16, איך זה להיות בתעשייה הזו מגיל כל כך צעיר?

"הכי כיף בעולם. אני עם אחי, שהוא החבר הכי טוב שלי ושומר עליי. כל הנגנים הם חברים הכי טובים, וכולנו נהיינו משפחה. זה המקום שאני הכי אוהבת להיות בו, אני מחכה להופעות".

יש בכם תהייה לפעמים מה היה קורה אם דברים היו מתגלגלים אחרת? אם לא הייתם מגיעים לזה בגיל כל כך צעיר? אולי אפילו מחשבה שלא לגמרי בחרתם בתחום והעניינים פשוט התגלגלו ככה?

עמרי: "אני חושב על זה לפעמים, שאולי בגלל הדרך שבה בחרתי וההצעה להצטרף, שלי נגררה ונתקעה בזה. שאולי לא הייתה לה האפשרות לעצור ולבדוק מה היא רוצה באמת. אולי כי לא נעים לה ממני, לאכזב אותי, או לעזוב אותי".

"עמרי נתן לי מתנה, ממש הגיש לי אותה", מרגיעה שלי את החששות. "בשבילי זו זכות לעבור את הדרך הזו איתו ולצידו, גם בעליות וגם בירידות. זה שאנחנו ביחד בזה, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש".

"אני מסכים, אבל יש משהו בזה שכבר בגיל 16 נשאבת לעולם שלאו דווקא חלמת עליו מראש, חלמת עליו תוך כדי", מתעקש עמרי.

שלי, זה לא היה משהו שדמיינת או רצית?

"עוד לא הספקתי לחלום", היא מודה. "אבל הנה אני – נהנית מהדרך, מכל רגע. לא בהכרח תמיד צריך לתכנן. לפעמים החיים לוקחים אותך, ואתה צריך להסתכל, להגיד תודה, לראות, להיות. אני אסירת תודה".

האופטימיות שלכם מאוד מאוד בולטת, אפילו בתקופות מורכבות כמו שלנו. מאיפה התקווה?

"מהשם, מהרחוב", מחייך עמרי. "אנחנו מחויבים לשם שלנו. יצא שגדלנו בכתובת הזאת. לקחנו על עצמנו אחריות גדולה, לאחוז בתקווה, ובמקרה יצא שיש בנו גם משהו כזה שמסתכל העולם בצורה תמימה ואופטימית, אולי אפילו על גבול הטיפשות. אנחנו מאמינים באנשים, באנושיות. יש לנו קהלים מכל המגזרים, האזורים והגילים, ואנחנו רואים שזה קל. בסוף המכנה המשותף משמעותי הרבה יותר מאשר השוני. אנחנו טובים אחד עם השני".

 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי ,נשי וישראלי הצטרפי למגזין "פנימה" עוד היום לחצו כאן

 

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה