קול דודי דופק: שיר של יום ראשון

אֲנִי שְֹמֵחָה
בִּיגוֹנִי,
כִּי הַנְֹּשָמָה
כְּבָר מַרְגִּיֹשָה
אֶת הַהִתְרַחֲֹשוּת.
אֶת הַיָֹּשָן בְּתוֹכִי
ֹשֶהוֹפֵךְ לִהְיוֹת חָדָֹש.
אֶת הַכְּאֵב
ֹשֶעַכְֹשָיו
מְפַלֵּחַ לִי
אֶת הַבֶּטֶן,
וְרַק הָרֶחֶם שֶבְּתוֹכָהּ
יוֹדַעַת. ֹ
שֶהִנֵּה חַיִּים
חֲדָֹשִים
נִרְקָמִים לָהֶם. ֹ
שֶהִנֵּה
לֵב דּוֹפֵק עַל דַּלְתִּי,
וְרֵיאוֹת מַסְדִּירוֹת נְשִימָה.
וְהַנֶּפֶֹש,
כַּמָּה שֶהִיא חֲסֵרָה,
מֻנַּחַת בְּהַכְנָעָה.
פְּרוּשַֹת יָדַייִם,
מוּכָנָה שֶיְּטַפְּלוּ בָּהּ.
זוֹ הַגְּבוּרָה ֹשֶבִּי
וְהַֹשִּפְלוּת שֶלִּי, ֹ
שֶמַּחְזִיקוֹת עַכְשָיו
אֶת הַלַּפִּיד.
כָּל הַֹשְּאָר מֻנָּח
רָפוּי.
מְחַכָּה לְיוֹם הַדִּין
וּלְחִבּוּק.
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק
וְהַפַּעַם,
אֶפְתַּח לוֹ.