רק התחלת את החיים, גילית את העולם הגדול (לא, אני לא מתכוונת לעולם השופינג אונליין הבינלאומי המטריף), התחלת להתבגר, סיימת עם הכיעור של גיל העשרה. אין כבר גבות מחוברות וקוביות בשיניים,
את אישה.
אבל כשאת רווקה בת 30, השעון הביולוגי מתחיל לתקתק.
המשפחה כבר לוחצת, שלא לדבר על ההורים המודאגים והדייטים, הדייטים… לכל אחד יש מגילה שהוא כתב לעצמו למה הוא לא רוצה לצאת איתך והוא כמובן חייב לשתף אותך בפניני החכמה שלו. שיברון לב רודף שיברון לב, ובכלל רוב הזמן הוא תקופת יובש אחת גדולה עד שלפעמים נדמה כי הכאב הנפשי הזה הופך להיות פיזי.
השבוע נפגשתי עם מישהו לדייט והיה נורא. אף פעם לא מתרגלים לזה.
תמיד מגיעים עם תקווה שאולי יש סיכוי שסופסוף הוא הגיע והתקווה הזו מתפוצצת כל פעם מחדש,
ושם יקירותיי , שם אנחנו פוגשות את מר ייאוש. זה שלוחש לנו כל הזמן באוזן בלי שנשים לב כמה אנחנו לא טובות, כמה אנחנו פגומות ולא בסדר ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותנו.
שיברון לב רודף שיברון לב. אילוסטרציה
הפעם החלטתי שאני לא מקשיבה לו. אחרי הדייט הכושל התאבלתי קצת על עצמי ובכיתי, בכיתי המון תמיד אחרי שבוכים יש כמו תחושת ריקנות כזו, אבל בתכל'ס- הלב מתרוקן כדי שיהיה לנו מקום להכניס לשם את כל הטוב שבחיים שלנו.
נכון, רוב הזמן לא מבינים אותנו הרווקות, כל רווקה יושבת כנציגת הרווקות ביקום על כס הנאשמת- נאשמת בבררנות יתר, בחוסר השקעה, באישיות פגומה, במראה פגום, ברצון יתר, בחוסר רצון, ועוד מיליון ואחת סיבות.
אבל אני? החלטתי שהפעם, הפעם אני לא נותנת למר ייאוש להשתלט לי על החיים.
אני לא נותנת לקולות המחלישים לקבוע את סדר היום שלי, אין לי במה להתבייש, אין לי על מה להתנצל. אני אומרת תודה על מה שיש לי, על הבריאות והמשפחה ועל עצמי.
חיפשתי אהבה של גבר ומצאתי את עצמי- את האהבה שלי לעצמי
"אל תחפש רחוק, תשאר קרוב- כי ככה זה לאהוב את עצמך." (ברי סחרוף, ככה זה)
אז אחותי, תעופי על עצמך.
