בית שני: על חורבן ביתם הראשון ובניין הבית השני

בחודש שבו נחרב ביתו הרוחני של עם ישראל, ובימים שעתידים להפוך לשמחה כשייבנה מחדש, יצאנו לפגוש נשים שחוו את חורבן הבית הפרטי שלהן, ובחרו וזכו לקום ולבנות משכן חדש לשכינה, בית שני, הזדמנות שנייה לאהבה.

מתוך השבר והכאב, ועל אף האתגרים הנלווים לנישואין שניים, הן ביקשו לחיות חיים מלאים ושמחים, תוך עבודה מתמדת ומדויקת של איחוי קצוות, איחוד לבבות, ולעיתים גם בניית בית משותף לילדים שמקורם בבתים שאינם עוד. נישואים אלו רצופים, על אחת כמה וכמה, תקווה עדינה עד מאוד.

פותחת מחסומים

הודיה זייני־בסטקר (38), אם לנער בן 18, יודעת מהו טעמם המר של נישואין שכשלו. את מסע חייה המורכב היא החליטה למנף לתיקון חברתי, ולאורך השנים כתבה בצורה כנה וכובשת בפייסבוק. היא תרמה להנכחת סוגיית הגרושים והגרושות במרחב הציבורי, והציפה את הבעייתיות ביחסה של החברה הדתית־לאומית כלפיהם.

זייני־בסטקר היא אישה חזקה שצמחה מתוך משבר, ולמרות שנים רבות רצופות קשיים לא ויתרה על החלום להקים בית שני. 14 שנים חלפו מאז גירושיה ועד שעמדה שוב תחת החופה, במעמד שלא הותיר עין יבשה.

"התחתנתי בגיל 19 וחצי, כשהייתי בשירות הלאומי", היא מספרת, "והיה בנישואין משהו בוסרי שלא הצליח להבשיל. בגיל 22 נפרדנו, תוך כדי שהייתי סטודנטית ואם לתינוק קטן. נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותנו, לעיתים 12 שעות ביום, והחיים הפכו למאתגרים מאוד".

היו לך עוגנים ועזרה מבחוץ?

"הוריי עזרו לי מאוד, אבל גרתי ביישוב קטן, והסביבה לא ידעה להכיל את הסיטואציה. לפני 15 שנה התופעה הייתה פחות מצויה והרגשתי לא רצויה בשום מעגל קהילתי־חברתי בגלל שאני גרושה. אנשים הפנו עורף ולא ידעו להכיל. כשרציתי לעבור ליישוב אחר הבנתי שגם שם לא רוצים גרושות, ועברתי לעיר".

באופן מפתיע, מה שחיזק את זייני־בסטקר היו דווקא הרשתות החברתיות. בפייסבוק היא מצאה לדבריה "במה מרפאת" ומרחב מכיל: "מאז שאני חברה בפייסבוק התרחבה לי הפרספקטיבה, וזכיתי להעלות למודעות מתוך השיתוף הכן והאותנטי תופעות שהיו פחות נוכחות במרחב. כמות השיתופים והתגובות הגיעה לממדים אדירים, לא האמנתי.

"הבנתי שהעולם צמא לתיקון, ושהשיקוף שלי רק הדהד תופעה שלא זכתה למקום ראוי בשיח. קיבלתי המון אהדה, נפקחו לי העיניים, גיליתי טווח רחב של תרבויות, מוצאים ודרכי חשיבה, וגיליתי שאני חזקה יותר משחשבתי".

איזו תקווה את יכולה לתת לנשים שרוצות לבנות בית שני?

"כבר שנתיים שאני במקום טוב ומאושר, ועדיין בוחרת להישאר בחלק מהקבוצות של גרושים, כדי להראות שזה אפשרי. אלה שעדיין באמצע המסע ואיבדו אמון רואים שאפשר למצוא זוגיות טובה בלי להתפשר. עם ישראל עומד על אדני המשפחה, והבסיס למשפחה בריאה הוא זוגיות שמחה שהיא השורש, מקור החוסן והכוח. אני מאחלת לכל מי שעדיין לא זכה שיזכה לחוויה מתקנת".

גם כעת, בעודה נשואה באושר, לא שוכחת זייני־בסטקר שהחיים הם עבודה. "אלירן ואני מבינים שכל אחד מהצדדים מגיע עם ההרגלים שלו, ואנחנו משתדלים לכבד את השוני ולתמוך זה בזה ללא שיפוטיות. אנחנו מקדישים זמן משמעותי לבניית הזוגיות וביסוסה, ולא מאיצים תהליכים".

 

ביניים: כקריעת האוקיינוס

 

הדסה וקנין־עמר (33) תושבת בנימין, היא אם לחמישה, מעלה תכנים ברשתות החברתיות, מנחה ומרצה. לפני עשר שנים שכלה את בעלה אלירן בתאונת עבודה עקב רשלנות באתר בנייה, ונשארה אלמנה בת 23 עם ארבעה ילדים. לאחר שנה נישאה לאושר, בעלה עד היום, גרוש ואב לארבעה מנישואיו הראשונים. וקנין־עמר משתפת אותי בכנות ברגעי השבר והבנייה של ביתה השני, ומדגישה את חשיבותו של הליווי המקצועי.

"גדלתי באלון מורה במשפחה של 14 אחים", היא פותחת, "בגיל 17 התחתנתי לראשונה, היינו נשואים באהבה שש שנים וארבעה חודשים עד שאלירן נהרג.

"שנת האבל הראשונה הוסיפה לי מאה שנים לחיים וכיום אני בת 133", היא אומרת בקריצה. "הכאב לא עזב אותי לרגע, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשות התקהו ואיבדתי את היכולת להרגיש, שמחה ועצב כאחד. הרגשתי שלקחו לי חתיכה מהלב, שחסרים לי איברים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה מבפנים, פשוט כי לא רואים".

חשבת שתתחתני שוב?

"כשהתאלמנתי הבנתי בשכל שלא אישאר לבד, אבל בלב חשבתי שלא הגיוני שאתחתן שוב. ביקשתי מהקב"ה שיפתח לי את הלב, ואם הוא הביא אותי למצב הזה, אז שיסדר את העניינים. לא רציתי לצאת לדייטים, וביקשתי מה' שאם יש מישהו שנועד לי, שישלח אותו עד אליי, בלי מאמץ".

וה' נענה לתפילותייך?

"טסתי לאומן, עמדתי מול הציון של רבי נחמן ואמרתי לבורא עולם: אם אתה משאיר אותי אלמנה – תן לי כוח להישאר אלמנה. אבל אם אני צריכה להתחתן – בבקשה תשלח אותו עד אליי. כשהמטוס נחת, עוד לפני שירדתי ממנו, קיבלתי הודעה מחברה שכתבה: אני רוצה להכיר לך את אושר, מאמינה שהוא יסב לך המון אושר. התברר בדיעבד שכמה אנשים חשבו עליו בשבילי".

כבר בפגישה השלישית הבינו השניים שהכיוון הוא להיות יחד. עוד בתוך שנת האבל הם התארסו, ולאחריה נישאו.

אילו אתגרים יש בבית שני לעומת הראשון?

"אם זיווג ראשון הוא כקריעת ים סוף, אז זיווג שני הוא כקריעת האוקיינוס. הקרע הראשון נמצא ונוכח כל הזמן, גם אם הזוגיות טובה. בנישואין שניים כל אחד מבני הזוג מביא משבר, געגוע, כאב, ונדרשת עבודה יומיומית כדי לייצב את החיים ולהעלות אותם על תדר נכון ומדויק.

"בנוסף, כשזוג מתחתן לראשונה הם גדלים יחד לתוך חיי הנישואין ולאט לאט מצרפים ילדים והזוגיות גדלה איתם. אנחנו התחתנו כשלכל אחד מאיתנו כבר היו ארבעה ילדים. היה קשה להיפגש ולתחזק את הזוגיות".

"אחוזים גבוהים מאוד מהנישואין השניים לא שורדים, בגלל המורכבות המשפחתית. בית שני מאתגר פי כמה וכמה מבית ראשון, ולכן אל תהיו גיבורים גדולים – לכו לייעוץ צמוד, זו לא בושה. כדי להצליח במשימה צריך המון יצירתיות".

בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן בית המקדש, את מרגישה שקל לך יותר להזדהות עם הכאב הלאומי על רקע כאבך הפרטי?

"כשהפכתי לאלמנה הרגשתי את הכאב על שחרב לי הבית, אז הבנתי יותר מה זה אומר שלקב"ה אין בית. כל כך הרבה שנים עברו מאז החורבן, והקב"ה מנהל את העולם ומחיה אותנו. זה נותן לי כוח לחיות, לגדול, ליפול ולקום. הקב"ה הוא המודל שלי.

בלי לרצות לרַצות

בימים אלו עולה ברחבי הארץ ההצגה 'פעם שלישית גדילה' מאת היוצרת, השחקנית והזמרת גתית לביא־גבאי, שחוותה על בשרה את חורבן ביתה הראשון והשני, ונשואה כעת באושר בשלישית.

ההצגה, שזוכה לתגובות נלהבות, נולדה לפני כשנה, והספיקה מאז להתארח בין היתר בתיאטרון החאן בירושלים ובמועדון הגולה בפתח תקווה, ועתידה לעלות הקיץ בירושלים ובאריאל. ההצגה מבוססת על סיפוריהן של נשים גרושות בחברה הדתית ותובנות ממסע חייהן, ומביאה אל השיח נושאים רגישים שכמעט אינם מדוברים. ההיכרות של הגיבורה עם עצמה, עם חולשותיה ועם כוחותיה נעה בין מערכות היחסים הזוגיים שהיא בוחרת בכל פעם ממקום לא מודע או קורבני.

היוצרת, לביא־גבאי (45), היא תושבת בית אל, אם לשני בנים מנישואיה הראשונים ולארבעת ילדיו של בעלה כיום, דוד גבאי, החיים יחד איתם במשמורת משותפת.

יש שיגידו שאת אמיצה. מאיפה הכוחות להעלות על הבמה נושא רגיש כמו גירושין?

"התגרשתי פעמיים, והרגשתי שאני רוצה להביא את החוויות והתובנות מאירועי חיי ומסיפוריהן של עוד נשים כדי לתת כוחות ושמחה, תקווה ואופטימיות, אמונה שאפשר לצמוח ממשברי גירושין. כמו כן רציתי להציע דרכים למניעה, כדי שנשים לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכנות.

מסע חייה של לביא־גבאי רצוף קשיים שלצידם לימוד וגדילה, כשמה של ההצגה. "השקעתי המון מאמץ כדי להגיע לזוגיות השנייה שלי. בהתחלה הייתי צריכה להבין מה קרה ולמה, ולכן סירבתי לצאת לפגישות. כשכבר רציתי עברתי תקופה של סדנאות מודעות, שדכניות, מפגשים, טיפולי גוף־נפש. יצאתי להמון דייטים והיו ציפיות, אכזבות ומפחי נפש".

היא מעידה על עצמה שניצלה את הזמנים בהם היו ילדיה עם אביהם כדי לבנות מחדש את האמון בעצמה וביכולת לנהל מערכת זוגית שמחה. "לקראת בניית הבית השלישי היה בי כבר רצון אחר, יותר מחובר לצרכים, יותר בוגר, אמיתי ופנימי מהרצון הקודם, שאני קוראת לו 'התאהבתי בלהתחתן', כלומר לעשות מה שמקובל או לברוח מבדידות או מסטטוס".

אחד המוטיבים המרכזיים בהצגה נסוב סביב תופעת הביטול העצמי של אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. "לזוגיות צריך שניים, ואם אחד מבני הזוג מבטל את עצמו זה פוגע בקשר", היא אומרת, ופורטת כיצד דפוסים של ריצוי וביטול עצמי בתוך קשר מחריבים את הבית כולו. לביא־גבאי גם מדגישה את החשיבות שבפנייה לטיפול לפני שמגיעים למצבי קצה: "זוגות צריכים להבין שטיפול זו זכות, הזדמנות להתפתחות ואפילו חובה. כל אחד צריך להבין ולהכיר את עצמו ואת הכוחות שלו". את תהליך היצירה של ההצגה הרגישה ליוותה הבימאית אפרת קוזין, שהעניקה מעטפת מקצועית ורגשית לתהליך המורכב.

 

אילו קשיים ליוו את תהליך הכתיבה, הבימוי וההפקה של ההצגה?

"כתיבת ההצגה דרשה התמסרות טוטאלית. לא היה לי פשוט להיזכר בחוויות קשות ולכתוב עליהן, ונדרשתי בכל פעם לבחור במה לגעת ובמה לא. נוסף על כך הייתי צריכה כמובן לחשוב גם על הילדים, לא לחשוף אותם. גם בתור זוג התלבטנו רבות על החשיפה והפרסום".

התוצר הסופי מצליח לשמור על עמימות בקשר לזהות הנוגעים בדבר, אך עם זאת לגעת בלב הדברים, במסע המטלטל של אישה המחפשת אהבה, אך קודם כול את עצמה. התגובות אוהדות במיוחד, ונשים מכל הקשת מוצאות את עצמן בין הסצנות והמונולוגים.

אימהות רבות אף מגיעות יחד עם בנותיהן הרווקות או המתבגרות. "אני מרגישה שיש דברים בהצגה שמתכתבים עם ההצגה של נועה אריאל ז"ל, למרות שהנושא הוא לא העניין של סממנים לאלימות, אלא דפוס הריצוי והאילמות של הגיבורה", אומרת לביא־גבאי. "כבר אמרו לי שחשוב להביא את ההצגה לבנות אולפנות, מדרשות ושירות לאומי, כדי שיהיו מודעות לנושא עוד לפני שהן נכנסות לקשר".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן