בבוקר חורפי סוער במיוחד בת החמש החליטה שמרוב כל שכבות שהיא לובשת היא לא נראית היא.
בנחישות מתוקה ביקשה להוריד מעליה פריטים, בתואנה שרק כך יראו אותה באמת. אחרי שיצאה מהבית, חשבתי לעצמי כמה סמליות טמונה ברצון שלה (הראוי יש לציין) להרגיש נוח עם עצמה ולא להעמיס כיסויים, מתוך מחשבה שכך הסובבים אותה יתחברו אליה טוב יותר.
השיח איתה, שלח אותי לזמן אחר, כמה שנים קודם.
חורף ירושלמי ואני מסתובבת בעיר במסגרת פרויקט רווחה שתחת אחריותי. באחת השכונות ניגש אלי נער כבן 17, דתל"ש הוא מגדיר את עצמו, ומשתף על החיים ששלחו אותו לרחוב.
הוא גאה באופנוע שלו, אופנוע כבד שנראה קצת מאיים, ואני תוהה כיצד קיבל רישיון נהיגה לכלי כזה בגילו הצעיר. בחיוך הוא מסביר שזה רק נראה כך מבחוץ. זו בסך הכול שִילדה מיוחדת, שמלבישים על אופנוע קטן ומעניקה לו מראה אחר לגמרי. הרבה משאבים הוא השקיע כדי להפוך את הכלי הסטנדרטי, שנחבא בפנים, לגדול מכפי מימדיו האמתיים. הבטתי בו והיה מאוד ברור שכמו האופנוע כך הוא, העטיפה הכבדה והמאיימת היא רק מבחוץ.
הבדידות שלו הייתה מוחשית. וכמה התחברתי לפער שבין התדמית החיצונית שיצר לעצמו ובין מה שהסתתר בפנים. התנועה הזו בנפש שעוטפת ומכסה כדי לא להיפגע מוכרת לי. שכבות על שכבות הערמתי, ועם השנים הן יצרו מעטפת, שביום יום פוגשת בעטיפות ששמו על עצמם אחרים מסביב.
באיזה שהוא מקום, זו תנועת נפש לגמרי אנושית, שמגנה עלינו ומאפשרת לנו להמשיך להתהלך בעולם. לשמור לעצמנו כדי לשמור על עצמנו. אבל אמירה פשוטה של בתי הקטנה, שלא מחפשת להסתתר, אלא להיפך, עוררה אותי שוב לראות איך עם הזמן העטיפות מרחיקות אותנו. מעצמנו ומאחרים.
הגיע הזמן להשיל שכבות שאין בהן צורך חשבתי. זה עשוי לכאוב, אבל ככה זה כשגדלים.
נדמה שיש משהו בחודש שבט, בו הבריאה פורחת במלוא הדרה, שמעורר השראה להתחדשות בנפש. אנחנו הרי חלק מהבריאה. מראה הזרעים שנרקבו מתחת לפני האדמה כדי ללבלב רעננים ומאירים יותר, כמו מזמין להתכנס, לקלף שכבות ישנות ומיותרות, ולהתקרב מחדש ללב.
לגדול ולצמוח גם אנחנו רעננים ומאירים יותר. ובואו נודה, גם אם זה כואב זה כדאי.
