אני כותבת על אחד הנושאים שהכי קרובים וכואבים ללבי.
נפגעות שיינברג.
חברה אהובה שלי,היא אחת הנפגעות
ואני נושאת בלבי הערצה יומיומית אליה.
היא בוחרת לחיות כל יום מחדש, בוחרת להמשיך ולבנות את המשפחה שלה,
דווקא באותם מקומות שנפגעו מאותו רשע.
יש שלב שאדם עוצר ואומר: אני צריך עזרה.
אני לא יכול יותר
אני לבד. וזה הרגע.
נפגעות שיינברג מנסות לצוף מעל המים
כל יום מחדש
מנסות להמשיך לקיים זוגיות כמו שהן חלמו,עם האיש שלהן.
חולמות להרות וללדת
לגדול ילדים
לנשום
לא לחיות בחרדה ובפחד הזה שלא מרפה לרגע
אתן פוגשות אותן בסופר
בגני השעשועים
ואין לכן מושג מה עובר עליהן
זה מוות
שצריך לקום לחיות ממנו
כל יום וכל רגע,מחדש.
הפחד מחיבוק
הפחד לתת אמון בעוד מישהו שבא לעזור
האור שכבה בעיניהן
וכמה הן רוצות להתמודד
לא לשתוק
לטפל בעצמן
להעיז לעמוד מולו
לא לתת לפשע הזה להמשיך להתקיים
שיינברג רוצה להקים קהילה חדשה
לפתוח כביכול דף חדש
הנפגעות מבקשות תמיכה
תמיכה ציבורית,כדי לדעת שהן לא לבד
שהן לא לבד מולו
שיש להן גב חזק שתומך בהן
הן מבקשות תמיכה כספית,כדי לצלוח ולשלם את הטיפולים שהן חייבות כדי להצליח לנשום.
כדי לרפא את הפצעים
כדי למצוא כוחות להמשיך לחיות.
כפשוטו.
הן מבקשות תמיכה כספית להמשך המאבק המשפטי מולו..
