"אני רוצה להחזיר להורים את השליטה על מציאות חייהם", אומרת מיכל דליות בנחרצות האופיינית לה. "המון שאלות של הורים יושבות על המקום הזה שאני קוראת לו 'ההורות החדשה', ועל הנושא של גבולות או יותר נכון חוסר גבולות".
דליות (69) היא אשת חינוך, ממדריכות ההורים המוכרות ביותר בישראל ומי שכיכבה במשך חמש עונות בתוכנית הטלוויזיה 'סופר נני'. היא אם לארבעה וסבתא לתשעה, ויותר מכול היא נחושה להחזיר להורי המאה ה-21 את כבודם האבוד. "הורים יותר מדי פוחדים. זו אחת מנקודות התורפה הכי חזקות של ההורים של היום – הם פשוט לא סומכים על חוכמתם ועל חוסנם של הילדים שלהם. ילד בוכה, מתוסכל או כועס עושה להם רגשות אשם, ואז הם מפסיקים להיות מנהיגים ומחנכים והופכים להיות רחמניים. הם עושים לילד עוול. הם לא מקדמים או מחזקים אותו".

מה גרם לשינוי הזה בהורות?
"מהפיכות סוציולוגיות וחברתיות עמוקות שהתחוללו פה במאה העשרים – הדמוקרטיה והפסיכולוגיה. הדמוקרטיה אומרת שלכולם יש זכויות, גם לילדים. זה אומר שצריך לראות את הילד, להתחשב בו, לקחת אותו בחשבון ולשים לב אליו. זה אומר שיש לו רצונות ומאוויים".

ומה חלקה של הפסיכולוגיה במהפך?
"הפסיכולוגיה אומרת שהחוויה שאנחנו מעניקים לילדים תעצב את האישיות שלהם. אז הורים רוצים ליצור לילדיהם רק חוויות טובות, וזה אומר שהם לא יכולים לחנך אותם ונלחצים בכל פעם שילד עצוב או בוכה. ברגע שלילד קשה הורים אומרים לי 'הוא במצוקה' או 'נולד לו אח – הוא בטראומה'. אני אומרת לאימהות שטראומה יש למי שהתפוצצו לידו באוטובוס, לא למי שנולד לו אח".
"החרדה לא מאפשרת להורים לסמוך על הילד ולקדם אותו. אני משווה את ההורים לרוח ואת הילדים לסירת מפרש. אם אני לא נושבת בסירה הזאת – היא לא תתקדם, אם אני נושבת יותר מדי – היא תתהפך. אני צריכה כל הזמן לראות שהילד לא עומד במקום, להיזהר שהוא לא יתהפך אבל לעודד אותו שהוא יכול".

שביתת נשק

משנתה של דליות סדורה ומנוסחת היטב. היא לא מפחדת להיות לא פופולרית. גישתה החינוכית קשוחה ביותר ומאידך רכה, אוהבת ומכילה.

הרבה הורים נכנסים למקום של מלחמות ומאבקים מול הילדים, איך יוצאים ממנו?
"תולים על המקרר שלט עם המשפט: 'אין לי מלחמה עם הילד שלי'. אני לא רוצה להכניע אותו כדי שהוא יעשה משהו רק כי אני אומרת, אני רוצה ללמד אותו שזה הדבר הנכון. שהוא יבין שצריך לסדר את הצעצועים כדי שהם לא יישברו. וכשאימא אומרת לא לגלידה השלישית – זה כי אימא מבינה מה לא טוב לי. יש סיבה לעשות את מה שאני אומרת".
כשאני שואלת איך עושים את זה הלכה למעשה, מיכל מבהירה שנדרשת לא מעט נחישות. "כאימא אני צריכה לסרב לאותה הבקשה שוב ושוב ושוב, 13 פעמים וגם 23 פעמים אם צריך. בהתחלה הילד בוכה, כועס ומתעצבן עליי, עד שהוא מבין שהוא לא יקבל את מה שהוא רוצה, וברגע שהוא מבין את זה אין לו טעם גם לריב. ילד לא דופק את הראש בקיר אם הקיר עומד במקום. הוא מפסיק. אבל אם הקיר הזה זז? הוא ימשיך בכל הכוח"

 

הכתבה המלאה החודש במגזין פנימה