פעם הייתי לוקחת את הרכב שלי לטיפול במוסך חמוד בבאר שבע. הגעתי אליו דרך המלצה, והמוסכניק שם באמת היה בן אדם. תמיד הרגשתי שהוא לטובתי, שהוא עושה הכל כדי לתקן ולהוזיל, ישר ומתוק. הוא היה בן קרוב לשישים, עיניים טובות וכחולות, מבטא רוסי כבד, וידעתי שהרכב בידיים נפלאות.
באחת הפעמים שהגעתי, הייתה שם אישה אחת. מטופחת ומאופרת, על עקבים. בתוך כל השחור של המוסך היא זהרה. אלכס דיבר איתה ברוסית, ואז הלך רגע. שאלתי אותה, מה, את עובדת כאן? היא ענתה לי בחיוך מבויש, כן, קצת עובדת… אבל אלכס הוא גם בעלי.
התרגשתי ואמרתי לה, תשמעי, איזה בן אדם זהב! איך אני מעריכה אותו, באמת. אלוף, מקצועי, צדיק. תקשיבי, אני חייבת לחבק אותך! אפשר? ואז קרה משהו שהמיס אותי.
היא חייכה חיוך קטן, מופתעת, אמרה בהיסוס, כן… חיבקתי אותה חזק וארוך, להחזיר הודיה ואהבה על הטוב שאני מרגישה שמושפע עליי. הרגשתי איך הגוף שלה לא מכיר את העניין, ולאט מרפה, מסכים לקבל את החיבוק. אחרי רגעים ארוכים התנתקנו, ואני רואה שהיא ממש דומעת. בחיוך, בהתרגשות גדולה.
זה טלטל אותי. פתאום הרגשתי חזק שיש הרבה אנשים ונשים שהולכים בעולם כמעט בלי חוויה של חיבוק, וההבנה הזו כאבה לי. כמה זה פשוט ומחזק, נותן כוח ואמונה בחיים האלה, באהבה.
חיבוק חברתי
בשנים האחרונות אני מחוברת מאוד למרים הנביאה, מרגישה חזק את עוצמת המתנות שהיא שולחת עד אלינו. השנה זכיתי לקיים הופעה והתוועדות ביום שמיוחס לפטירתה, על שפת הכנרת, יחד עם חבורת נשים מופלאה שעצרה שלושה ימים לפני פסח את כל טירוף ההכנות והתכנסה להכנה מסוג אחר, קרצוף הלב.
וחוויתי הרגשה עוצמתית בחזרה למפגשים עם הגוף. בשנת הקורונה נחשפו דברים חדשים ומאירים. היכולת להיפגש מרחוק, להעניק ולקבל גם כשהגוף לא נוכח, התחילה לפעול בעולם מזמן; אבל את הקפיצה שהיא קפצה השנה לא יכולתי אפילו לדמיין. ואני רואה את זה על עצמי, ושמחה ומודה על זה. ועם זאת המפגש החי, הפשוט, הקרוב, לא ניתן להחלפה. העיניים, החיוך, האנרגיה שזורמת, ובעיקר החיבוק.
מה זה חיבוק בעצם? גוף לגוף נצמד. יד נכרכת, אולי שתי ידיים, אפשר להתמסר, להישען, לעצום עיניים. אפשר להרגיש לב פועם כנגד לב פועם. חיבוק יכול להיות פעולה סתמית ועניינית, והוא יכול להיות מקור אנרגיה מטורף. מגע שמביע איתו רפואה.
יש אנשים שנרתעים מחיבוק, וכשאני חושבת על זה לעומק, באיזשהו מקום זה באמת קצת מוזר, להתחבק. מה קורה שם? מה מקופל במחווה הזאת?
אני מאמינה כל כולי שהעולם שלנו מסתיר את ליבו, אבל ליבו קיים, אחד ופועם. כולנו מחוברות ומחוברים אליו בקשר בל יינתק. כל אחד חי את חייו, כל אחת בעולמה הפרטי שעמוס בעניינים, בסיבות ובמעשים. אפשר בקלות לשכוח או לא לדעת בכלל שיש בינינו אחדות.
ואז בא החיבוק, ומזכיר. רגע אחד הגוף רוצה לבטא את מה שהלב יודע. הוא נצמד, נשאר עדיין בישותו הנפרדת, אבל אולי לרגע קטן – היינו אחד.
אהבה באינספור צורות
האחד שמתגלה מחיבור הגוף מוכר לנו יותר בהקשר של זוגיות. אבל החידוש שאני מגלה כל חיי ומתפעלת ממנו שוב ושוב, הוא שהאחד לא שייך רק למרחב הזה. האחד שמתגלה בינינו הוא אינסוף שמתרחב הרבה מעבר לגבולות זוגיים. הוא אנרגיה שמטעינה את עצמה.
חיבוק יכול להופיע בהמון דרכים. בשיר שהגיע לאוזניי ונגע קרוב, בעוגה שנאפתה בשבילי והטעם היה לי נכון, בעיניים שמברכות עמוק לתוך עיניי, ברצון כן כל כך. וכמובן, במגע גוף. והוא כמו אומר, לאהבה יש צורות אינספור. כשהיא מתגלה בינינו היא מחיה בנו ידיעה שאנחנו זקוקות לה כל כך, היזכרות קדומה שהמפריד בינינו הוא זמני, בדיוק לזמן שהגוף חי כאן. לפני ואחרי אנחנו באחדות פשוטה. וכמה אור מופיע כשלרגע הגוף לא מסתיר את זה. שנזכה להתחזק בלהתחבק! באהבה פשוטה, לחיים.
