"יש מגירות שעדיין אני לא פותח/ עד שיוסיף בי אור", כתב בשירו אביתר בנאי, והמשפט הקצר הזה מלווה אותי כבר שנים ארוכות. יש דברים שצריכים להגיע אלינו בעת הנכונה. או ליתר דיוק, אנחנו אלה שצריכים לפגוש אותם ולהיחשף אליהם, כשאנחנו חשים שאנחנו כלי מספיק מכיל ונוכח.
יש רגעים שנחרטים עמוק, כמו יולדת שבעלה פיקד באותו זמן על מבצע בעזה ושמע בטלפון איך בנו נולד. “בכיתי יותר מהתינוק. הרגשתי שאני עדה לחיבור עוצמתי בין חיי היומיום ובין הגורל הלאומי שלנו
ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, מהמנהיגים הגדולים של הציונות, שהכריז על הקמת המדינה וחתם על מגילת העצמאות, וראה בהתיישבות ובפיתוח הנגב את משימת חייו
עם כניסתה של השנה החדשה, הלב מתמלא תפילה לימים טובים, ימים של שלום, של שפע, אהבה ושמחה. היונה מסמלת רוך וטוהר ומביאה בשורות טובות, ואיתה נרצה השנה לקשט את הסוכה. כשנשב תחת הסכך וסביבנו שפע של יונים צבעוניות ומקושטות, נדמיין שהן מפזרות עלינו ברכות והבטחה שבעזרת ה', תחל עלינו שנה טובה ומתוקה.
"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (מסכת אבות ב, א)
שוב מגיע יום הכיפורים, אימת הדין או מחול הרחמים. לעמוד שעות רבות על הרגליים, הלב מונח בתחינה, מבקש מחילה, עומדים כבני מרון מול הבורא יתברך, בחיל ורעדה, ברצון להיכנס מחדש אל מקווה הטהרה הזה של הנצח.
בשנות הגלות הארוכות, בראשית הציונות ועד לימינו שמרו יהודים על המסורת החמה של איחולי שנה טובה. סיפורן של האיגרות המאוירות, מהמאה ה־14 ועד עידן הווטסאפ | פרויקט חג
גם בעידן הווטסאפ והמסרים המיידיים נשמרת המסורת הוותיקה של שליחת ברכת "שנה טובה" ליקרים לנו. יש מי שמקדישים זמן לצילום משפחתי, אחרים מעצבים גלויה דיגיטלית, אך רוח המנהג המקורי – יצירת קשר אישי וחם – עודנה חיה ובועטת, כפי שהייתה לפני מאות שנים. מתוך סקרנות וחיבה לז'אנר ולתולדות עמנו, יצאתי להתחקות אחר שורשיו של המנהג: נברתי בארכיונים, שוחחתי עם מומחים ואספתי גלויות שנה טובה, שכל אחת מהן נושאת סיפור ומוטיב ייחודי.
לפני כמה שנים התארח אצלנו חבר טוב בשבת שלפני צום. לימים הוא אמר לי: “זה היה הצום הכי קל שעברתי, בזכות האוכל שאכלתי אצלכם”.
הרב תמיר ואביבית גרנות מחזיקים עולם של תורה בלב תל אביב, ומקדישים את חייהם לחיבורים בין קהילות ומגזרים. מאז נפילתו של בנם אמתי הי"ד התרחבה שליחותם הציבורית, והאור שלו ממשיך להאיר להם ולרבים אחרים בריאיון זוגי הם מספרים על הנער שאהב חופש ומרחבים, על קרב הגבורה שבו נפל, על החתונה המיוחדת שנגעה בלבבות, ועל האופן שבו הם מנתבים את הכאב לעשיית טוב ויצירת תקווה
מכירה את הדמות המצוירת שרצה רצה וגם כשנגמרת האדמה והיא חצתה את שפת הצוק היא ממשיכה לרוץ ורגליה נושאות אותה באוויר. ואז מגיע רגע אחד של מודעות שבו היא זורקת מבט קטן כלפי מטה רק כדי לקלוט שנגמרה כבר האדמה כפי שהיא הכירה אותה והיא קולטת שהיא בעצם רצה באוויר. ברגע הזה היא עוטה מבט של הבנה ואז בדרך כלל מתרחש אחד מהשניים, תלוי בגרסה, או שהדמות מצמיחה כנפיים ועפה לה או שהיא צוללת מטה.
זה תמיד מצחיק משום מה.
ההכנות לטיול המשפחתי הזה החזירו אותי אל הילדות. נזכרתי איך אמא שלי הייתה מקדישה לכל אחד מאיתנו יום כיף אישי משלו. הוא היה מתחיל בישיבה משותפת שבה אמא חלמה איתנו את החוויות, ולאחר מכן הגיעה ההתלהבות שביציאה. זכור לי במיוחד היום שבו בחרתי לנסוע איתה ברכבת לקניון עזריאלי ולאכול ארוחת ילדים בבורגראנץ'. כמה ממלאת הייתה עבורי הנסיעה ברכבת, החלונות הגדולים והמבט הממושך החוצה, כשמול עיניי שדות הופכים לכביש שמתחלף לבניינים. יום שלם של רגעי אמא משמעותיי
