ברוב הימים אני מצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה שהגאולה קרבה. אבל יש ימים שאני נשברת, עד שאני מתיישבת על הספה בחוסר אונים ודמעות יורדות לי על הפנים

הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד

לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם. אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו.

הלב שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו. הרבנית שפירא מדייקת את התנצפות הציפייה של כולנו לחזור לשגרה.