היא לא מתרגשת מביקורת, ומזמינה את מתנגדיה לנהל דיון ענייני. חשוב לה להצביע על המחירים שגובה הקריירה מאימהות, ולדבריה הפמיניזם בן זמננו פוגע קודם כול בנשים עצמן. עורכת הדין צפנת נורדמן מאמינה בצדקת הדרך, פועלת בכלים משפטיים ונלחמת בטחנות הצדק, עד לבג"ץ
כשבר קופרשטיין נחטף לעזה, אמו ג'ולי צנחה לתהומות של פחד וחוסר ודאות. אבל מתוך אמונה עיקשת וחברות לא צפויה שהפכה לעוגן, היא מצאה את הכוח להילחם, להחזיק את משפחתה ולחבר את עם ישראל לבורא עולם. כעת, לאחר שבר שב הביתה, היא לא מתכוונת לעצור, ומבקשת שנמשיך להפיץ את האור – אבל מתוך אהבה
את שלמה ושני פרייהן אני פוגשת בסלון ביתם בישוב לשם. מבט ראשון על הזוג המואר שיושב מולי אינו מסגיר את מה שעובר עליהם בחודשים האחרונים – התמודדות רפואית מטלטלת שמלווה בניסיונות ובניסים גדולים.
כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ
שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,
שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ
מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,
שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד –
הָיָה סָבִי…
איך כולנו צריכים מד כזה ללב, לנשמה, לתפילה, שיראה לנו ישר – דקירה אחת, חמש שניות, תפילה ותוצאה: מי את? מה טוב לך? את רואה את ההשפעה? זה מקפיץ לך את הלב?
בחול המועד סוכות הלכתי לאיקאה לבד עם שני הבנים הקטנים שלי. יש שיגידו שזה מתכון לאסון או מתכון לעגלה עמוסה בשטויות שאנחנו לא צריכים. אבל הייתי צריכה לעשות משהו אחד בשבילי בחג הזה. בעלי היה בצבא, ואני ניסיתי להרגיש קצת חופש. אז אחרי טיול אופניים וביקור בחווה הורדתי פקודה לבנים להתיישר עם משימת איקאה. העיקר שלאמא יהיה משהו חדש שהיא אוהבת. זה לא שאני לא נהנית עם הילדים שלי. אבל בא לי לפעמים להרגיש כמו עצמי, ולא רק להיות טישו אנושי או מתקן נשיאה.
דניאלה וייס, יושבת ראש תנועת 'נחלה', הגיעה נחושה שהריאיון הזה לא יהיה "בנאלי". כבעלת ניסיון בראיונות בתקשורת הישראלית והעולמית, נראה שמאסה במה שנטחן עד דק ובמה שמצופה שתאמר. היא מחלקת עצות לצלמת ואינה מוכנה להצטלם בשילוב ידיים. "אני לא משלבת ידיים מתוך עיקרון", היא מבהירה, "הידיים צריכות לעבוד". את רשימת השאלות שהכנתי לקראת הפגישה בינינו אני זונחת מול שטף המילים העוצמתי של היושבת מולי, אשת הברזל של ההתיישבות.
שמונה ימים בשנה מצווים עלינו חז"ל: תזכרו אותן, "שאף הן היו באותו הנס". אומנם גם בפסח אנחנו יודעים שבזכות נשים צדקניות נגאלנו, וגם בפורים אנחנו מציינים את חלקה של אסתר, אבל בחג שמהותו היא דווקא מלחמה גברית מאוד, קבעו חז"ל את מצוות החג המרכזית, הדלקת הנרות, כזו שמכריחה אותנו לראות אותן, את נשות המלחמה ההיא.
כשאנחנו לא במודעות, החיים ממשיכים, אבל אנחנו קצת נעלמות בתוכם. אנחנו מגיעות ליעדים, אבל לא באמת חוות את הדרך. כשאנחנו עייפות או לחוצות, אנחנו מגיבות בצורה אוטומטית ומפספסות את עצמנו: את התחושות, את הצרכים, את האפשרות לבחור. כשאין מודעות, ההרגלים, הפחדים והשגרה מנהלים אותנו, וזה השורש להרבה תסכול וכאב פנימי.
כור, שנולד עם שיתוק מוחין ונשלח בעצת הרופאים למוסד. בריאיון חשוף היא מדברת על הבדידות שחוותה כאם לילד עם צרכים מיוחדים, על השינויים שחלו בחברה מאז ועד היום ועל כוחם המרפא של אהבה, שיתוף וחמלה עצמית
