"הארץ משוועת, הגיעה עת לטעת", אומר השיר המפורסם, אך השנה מצאו את עצמם משקים רבים בדרום מתמודדים עם משבר לא פשוט בעקבות המלחמה, ולא ברור אם יוכלו לשתול לקראת העונה הבאה. בצל גידולים שנפגעו מרקטות, עזיבה המונית של פועלים תאילנדים, פינוי מהבית ואבדות בנפש, החקלאיות בעוטף עזה נאחזות באדמה ומאמינות שלמרות הכול, החקלאות הישראלית תנצח 

בשעות הראשונות מפריצת המלחמה, בעוד הידיעות על הטבח הנורא הולכות ומתבהרות, ניצבו נשים רבות מול אתגר שהן לא ציפו לו: הבאת חיים לעולם תחת אש. חלקן הגיעו לראשונה לחדר הלידה ללא בן הזוג, חלקן שכלו באותם ימים את הקרובים להן ביותר, וחלקן סיכנו את חייהן כדי להספיק להגיע בזמן לבית החולים | שבועות ספורים לאחר תחילת המלחמה, חמש יולדות מספרות את שעבר עליהן, בגוף ראשון

כשהשער ננעל זה אולי רק חיצונית, כי פנימית אני נועלת עליי את השער כמו שנועלים נעל. וברגע הזה של השער, פתיחת הלב, הרגע שהאור בו בוהק ויש גילוי פנימי גדול, השער הזה ננעל בתוכי, הופך להיות מי שאני

הם היו ממקימי המושב בית יתיר, כשדרום הר חברון עוד היה שטח ריק ועזוב.את המכינה במקום בנו בעשר אצבעותיהם, כשברקע ביקורת מבית ומחוץ, ומבלי לדעת שהם סוללים דרך למפעל חינוכי שלם שעתיד לקום בארץ.