כשאני נכנסת אל לשכתה של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך בבוקר יום ראשון אחד, אני מוצאת אותה עם סידור פתוח, מנסה להספיק כמה רגעים של תפילה לפני היום העמוס שצפוי לה.
סון הר־מלך (46) היא מהקולות הימניים הבולטים בכנסת הנוכחית. היא מכהנת כסגנית יו"ר הכנסת וכיו"ר הוועדה לעניין הקרן לאזרחי ישראלית, חברה בוועדות החוץ והביטחון, החינוך והפנים, כיהנה לאחרונה לתקופה קצרה כיו"ר ועדת הבריאות, והקימה את השדולה למען האישה הדתית והחרדית. כמו כן היא מראשי שדולת ארץ ישראל, ועומדת גם בראש השדולה להשבת ההתיישבות בחבל עזה ובראש השדולה למניעת פגיעות מיניות.
בשלוש וחצי השנים שהיא בכנסת הספיקה להעביר שורה של חוקים משמעותיים בנושאי התיישבות, פגיעות מיניות, מלחמה בטרור ולימודים נפרדים באקדמיה. על אף התדמית התקיפה שדבקה לה בקו הברור שהיא מובילה בשלל נושאים אידאולוגיים, לאורך כל הריאיון קולה שקט, והיא פועלת ומדברת מתוך תחושת שליחות עמוקה. "רוב האנשים שיושבים פה בכנסת, כולם מאוד רוצים להיות פה, ואני מאוד לא רוצה את המקום הזה", היא אומרת, ומסבירה שהיא רואה בעצמה רק "פועלת פשוטה" של עם ישראל. "איפה שאני רואה עוול, אני מנסה לתקן אותו. אם אני רואה צער של מישהו, אני מנסה לסייע".
איך את מתמודדת עם הדימוי השלילי שמדביקים לך בתקשורת?
"מ״ב מסעות עברתי בחיים שלי, והגעתי לפה במסע המ״ג שלי. קיבלתי הרבה מאוד כלים כדי לא להתפעל. אני מגיעה מעולמות של נפש, אבל אין לי התפעלות ממה כותבים עליי ומה יגידו, זה לא מעניין אותי.
"יש לי כל יום בקשות לראיונות, מערוץ 12, 13, 11, ואני לא מתראיינת", היא מוסיפה. "הם לא מבינים את זה, רוב חברי הכנסת רק רוצים במה. אבל איפה שאני מרגישה שזה לא יהיה לתועלת אמיתית למען עם ישראל – אין לי עניין בזה.
"כל רגע פה הוא מבלבל, אבל קודם כול אני בהרבה תפילות. הרבה. אני אומרת לך, מה שמחזיק אותי פה זה תפילה. ממש. וכל הזמן, התפילה שלי בעיקר מכוונת שאני אעשה למען שמו באהבה. שהעשייה שלי תהיה מדויקת".
היא החלה בפעילות ציבורית אחרי הגירוש מחומש, משם גורשה יחד עם שני ילדיה אחרי שאיבדה את בעלה שולי בפיגוע שנתיים קודם לכן. "התאגדנו לארגון שנקרא 'חומש תחילה', והתחלנו בתהליך השיבה לצפון השומרון. אם זה ברמה הפרלמנטרית, בכנסת, ואם ברמה הפיזית של להגיע לשם ולעלות. העלייה הראשונה קרתה בחנוכה, והגענו לשם בדרך לא דרך".
מבחינתה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה כעת. "כל מה שחווינו בשיבה שלנו לחומש ולצפון השומרון, אנחנו חווים היום בניסיון שלנו לחזור לחבל עזה. אנחנו מבינים שבסוגיות האלה אמת מארץ תצמח. זה לא יגיע מההנהגה אלא מהעם", היא אומרת, ומתייחסת בכך לפריצה שלה לאחרונה לתוך עזה יחד עם משפחות מתנועת נחלה, המבקשות לשוב ולהתיישב בחבל עזה.
"בכל 18 השנים עד לתיקון חוק ההתנתקות בכנסת, היינו עם יד על הדופק. בכנסת, בעליות, בשמירות, בחגים. היינו עולים עם המשפחה לחומש לכמה ימים באוהל. כל הזמן העיניים נשואות לתיקון".
היא מתארת את הרגעים מיום הגירוש שמעולם לא נמחו מזיכרונה: "היינו המשפחה האחרונה שעוד לא פונתה. אני עולה במעלה היישוב, ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות. ואז אני רואה דמות הדורת פנים עולה מולי, לא ידעתי מי זה, אחר כך גיליתי שזה היה הרב סטבסקי, והוא שואל אותי רק שאלה אחת: למה את בוכה? ואין לי מילים, אני רק מצביעה על היישוב החרב.
"ואז הוא אומר לי, העיניים שלך שראו את החורבן הזה, שבכו וכאבו אותו, העיניים האלה יזכו לראות בבניינו של המקום הזה. את תזכי לראות בתקומת ישראל ובגאולת ישראל. וגם אז את תבכי, אבל אלה יהיו דמעות של שמחה".
והיא אכן זכתה, ולא רק כאחת מן היישוב, אלא כחברת כנסת שהייתה ממוביליביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. "אחרי הבחירות, אחד הראיונות הראשונים שלי היו אצל בן כספית ואריה אלדד, ובן שואל אותי, 'נו, את חברת כנסת חדשה, מה התוכניות שלך?', ואני אומרת לו – אנחנו נתקן את הפשע שנעשה בגירוש, עם ישראל יחזור בעזרת ה' לצפון השומרון ולגוש קטיף, ואז הוא צוחק ואומר לי 'יצמחו לי שערות על כפות הידיים לפני שאת תצליחי לחזור ולבנות את היישובים בצפון השומרון'. אמרתי לו: אני מאנשי אמונה, אני רצה למרחקים ארוכים. אנחנו נחזור".
נבואתו של הרב סטבסקי התממשה במלואה, כאשר זכתה לחגוג את חופת בנה חצי שנה אחרי השיבה הרשמת לחומש, בדיוק באותה נקודה שבה פגשה את הרב בזמן הגירוש. "ובאמת היו שם הרבה דמעות. אנחנו זוכים לראות מה שדורי דורות לא זכו. אני יושבת בוועדת החוץ והביטחון, ולאף אחד אין הסברים למה שקורה כעת, זה הכול מעל ההיגיון".
מלבד היישוב חומש, שההתיישבות בו כבר חודשה וזכה זה מכבר להכרה רשמית, ממש בימים אלה חודשה ההתיישבות בנקודות נוספות בצפון השומרון. אך לימור אינה שוקטת על השמרים. היעד של החזרה לעזה הוא מבחינתה ברור ואינו מוטלבספק, כמו שהיא מאמינה גם שתהיה התיישבות יהודית בצפון השומרון כולו.
"כשהייתי לאחרונה בחומש, ריאיינו אותי מערוץ 13", היא מספרת. "אמרתי שאנחנו רוצים את כל צפון השומרון יהודי, ושאל אותי המראיין: אבל שכם, בורקה, סילת – מה את עושה איתם? אמרתי לו, הם לא יהיו פה. אז הוא אמר לי: מה נעשה, נהרוג אותם? אמרתי לו, לא נהרוג אותם, הם פשוט לא יהיו פה. כשהיהודים חוזרים, היהודים חוזרים. אז הוא אומר לי, ומתי זה יקרה? אמרתי לו, אתה יכול לעצור לֵידה? לא. אנחנו נולדים, זו לידה מחדש של העם היהודי, הוא שב הביתה".
היא גדלה בבית "לא דתי" בהגדרה, על אף שהיא לא אוהבת הגדרות חיצוניות. בת בכורה לחמישה אחים. "למדתי באחד מבתי הספר היותר פרוגרסיביים בירושלים, זלמן ארן. כל מי שמכיר אמר לי 'לא יכול להיות שיצאת משם ככה'". בשלב מוקדם בחייה חזרהבתשובה.
"הרבה אנשים חוזרים לקדוש ברוך הוא ממקום של איזה שבר גדול", היא משתפת. "ואצלי זה דווקא היה הפוך. אני חזרתי מתוך מקום של מלאות. אני תמיד 'מאשימה' בכך את ההורים שלי. הם תמיד אומרים, איך זה קרה? ואני אומרת להם, אתם אשמים, כי אתם הייתם כאלה אנשים אוהבים ומאמינים. גדלתי בחוויה שאני הפלא הכי גדול בעולם, מבט שנורא מאמין בך וסומך עלייך, אהבת עולם".
בכיתה ד' עברה לבית ספר דתי, בהמשך למדה באולפנת צביה, ולאחר מכן פנתהלשירות לאומי כקומונרית ולמדרשה בשבות רחל. "למדתי תורת הרב קוק באינפוזיה, תורת ארץ ישראל. והנשמה שלי הרגישה שהיא לומדת שירה". משם המשיכה ללימודי הוראת ספרות וייעוץ חינוכי במכללת אורות, ובשנה השנייה הכירה את בעלה הראשון, שולי הר־מלך. ""never say never, היא אומרת בחיוך, "שולי היה כל מה שאמרתי שלעולם לא. אמרתי שאני לא אתחתן בשידוך, ושהוא לא יהיה בייניש, וגם לא רציתי בחור עם זקן. ואז מגיע לי איזה דוס, עם יראת שמיים מטורפת, ושובר לי את כל מה שחשבתי".
שולי, שהיה אז תלמיד ישיבה, עשה במקביל גם תואר באוניברסיטה, והיה איש ספר ואוהב טיולים שהכיר את שבילי הארץ בצורה בלתי רגילה. "ובעיקר, באיש הזה הייתה נטועה איזושהי אהבה שאת לא יכולה לעמוד מולה", היא אומרת ובקולה נשמע געגוע עמוק. "על הקבר שלו כתוב שהוא אהב לאהוב את הבריות. לא 'אהב את הבריות', אלא 'אהב לאהוב'". היא מתארת איש שתמיד הסתכל עליה בעין טובה, גם במצבים שבהם לא הרגישה ראויה לכך.
לאחר נישואיהם התגוררו בקדומים, סמוך לישיבה שבה למד שולי, ואחרי תקופה נקראו אל הדגל להצטרף לגרעין שעלה ליישוב חומש בצפון השומרון. "במהלך עשרה ימים נרצחו שלושה מתושבי חומש בדרך הביתה, ומה שקרה זה שפשוט מחצית היישובקמה ועזבה. יישוב שמנה 90 משפחות, הפך להיות בן 45 משפחות", היא מתארת את המשבר הגדול שפקד את חומש באותה תקופה.
על אף שדובר על גרעין של 20 משפחות שיעלו למקום, בפועל מצאו את עצמם בני הזוג הר־מלך עוברים לשם כמעט לבדם. היישוב לא היה אז דתי, ובליל שבת הראשון, כשהגיעו לתפילה, גילו להפתעתם שבית הכנסת סגור. "מחוץ לדלת בית הכנסת הייתה שכבת עלים כזאת שאי אפשר היה בכלל להיכנס להתפלל שם", היא מתארת את העזובה ששררה שם, "אבל בחוץ יושב מישהו, אחד התושבים הוותיקים,וכשהוא רואה אותנו הוא אומר, אני לא מאמין, אני מגיע לפה כל יום שישי ומתפלל שיהיה לי מניין, והנה אתם הגעתם. באותה שבת לא היה מניין, אבל אחר כך הבנו שזה חלק מהאחריות שלנו. ובאמת, בהמשך היינו זוג צעיר שכל שבת אירח בחורי ישיבה, חיילים, כדי שיהיה מניין בבית הכנסת".
קרדיט: תחיה פרץ
צילום: נעמה שטרן
המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
