רגע לפני חג הפסח, אילה בן גביר, אשתו של השר לביטחון לאומי, בריאיון מיוחד למגזין פנימה, משתפת בסערה סביב האקדח, באיומים על חיה וחיי משפחה, ברצף הפיגועים שלא נעלם מעינה, ובהתמודדות עם גידול ילדים ומשפחה.
נראה שאילה בן גביר (35) עוד לא התרגלה למעמדה כאשת שר. הנערה הצעירה שטיפסה על הגבעות לא חלמה שתטפס יחד עם בעלה איתמר, המכהן היום כשר לביטחון לאומי, עד לדרגות הבכירות ביותר בשלטון. לפגישה שלנו היא מגיעה באיחור אלגנטי היישר מכנס ירושלים, "לא הבאתי בחשבון שיעכבו אותי לצילומים", היא אומרת בהתנצלות.
כשותפה לדרך המלווה את פעילותו הציבורית של בעלה, אך בוחרת לעשות זאת ללא תפקיד ציבורי רשמי, ההתעניינות התקשורתית אינה טבעית לה. גם לריאיון הזה קדם מסע שכנועים ארוך.
בני הזוג בן גביר זוכים לאהדה ציבורית רחבה, ברחוב וברשתות החברתיות הם מקבלים חיבוק חם. אלה עומדים בניגוד גמור לדמוניזציה הטוטאלית שעושה להם התקשורת. הפער כמעט בלתי נתפס. אני מנסה לחלץ מאילה אמירה טעונה כלפי הלועגים והמלעיזים, אך אינני מצליחה. אהבת ישראל איננה סיסמה עבורה, אלא השקפת חיים, והיא בוחרת לראות את הטוב. "הם אוהבים את המדינה וטועים בדרך", היא קובעת.
מאז ולתמיד
אנחנו נפגשות בדירה ירושלמית חמימה בשכונת בקעה, ובן גביר מספרת לי על שנות ילדותה לא הרחק משם, בשכונת גילה. המקום הכיל תמהיל אנושי מרתק: חילונים, דתיים, מסורתיים, ספרדים ואשכנזים שגרו יחד ביחסי שכנות טובה. אלה עיצבו את אישיותה, לדבריה, והטמיעו בה פתיחות כלפי קהלים שונים. "התחנכתי במוסדות הציונות הדתית, אך בשעות אחר הצהרים שיחקתי עם כל ילדי השכונה וחיינו בהרמוניה. הרב־תרבותיות הייתה עבורי דבר טבעי ומובן מאליו".
על זיכרונות הבית הספרדי והאוהב בו גדלה, בכורה משמונה אחים, היא מתרפקת בערגה. "גדלתי למשפחה חמה ואוהבת, בלי מריבות". האם פוליטיקה הייתה על סדר היום? אני שואלת בסקרנות, ובן גביר עונה נחרצות: "בכלל לא. לא הייתה להוריי שום תודעה פוליטית".
בחיידק הפוליטי נדבקה רק מאוחר יותר, בשנות נעוריה במהלך האינתיפאדה הקשה של שנת 2000. "אנשים התפוצצו ברחובות, תחושת הביטחון הייתה ברצפה, ואני חיפשתי לשנות אווירה. נרשמתי לאולפנה בקריית ארבע", היא מספרת על השנים שטלטלו את עולמה. כשהייתה בכיתה י', בליל שבת קודר של חודש כסלו, התרחש הפיגוע הקשה בציר המתפללים בחברון שבו נהרגו 12 חיילים, בהם אל"מ דרור וינברג הי"ד. בן גביר, שחוותה את האירוע מקרוב, החליטה לעשות מעשה.
"סמוך לסמטה שבה אירע הפיגוע היה שטח גדול, ונאמני ארץ ישראל החליטו להקים עליו מאחז. הצטרפתי להקמה, ובמשך שלושה חודשים טיפחנו את המקום, עד שהממשלה החליטה לגרש אותנו משם ושלחה שוטרים לפנות אותנו". כך התחיל מעגל של בנייה ופינוי שנמשך שנתיים.
עוד טרם היותה בת 18, בעודה בכיתה י"ב, נישאה אילה לאיתמר, שהיה אז בן 29. "הוריי קיבלו מאוד יפה את הנישואים, למרות 11 השנים שמפרידות בינינו. הם עזרו ותמכו בכל מה שאפשר. שכרנו דירה בשכונת גבעת האבות בחברון, שם אנחנו גרים עד היום, 18 שנה".
אי אפשר לפספס את הפירגון ההדדי של בני הזוג בן גביר זה לזה ברשתות החברתיות. הם מגבים זה את זה, חולקים את אותו החזון ואת אותה הדרך. פרט לשותפות האידיאולוגית, ניכרת גם השותפות הזוגית והאהבה הגדולה בין השניים. "מה יש לי להגיד?" היא אומרת עם ניצוץ בעיניים, "אני חולה עליו, ואני רוצה שהוא יצליח בתפקיד, גם בשבילו וגם בשביל עם ישראל".
מה הסוד לזוגיות מוצלחת עם איש ציבור שכמעט ולא נוכח בבית?
"לפעמים שומעים כל מיני סיסמאות על 'חלוקה שווה בנטל', אבל אני מאמינה שכל זוג צריך למצוא את ההתנהלות שנכונה לו כדי שהבית יתפקד. איתמר כמעט לא נמצא בבית, וכל זמן שהוא יכול הוא עוזר – עושה קניות או מכניס מדיח, לפעמים גם בשתיים לפנות בוקר. גיליתי, אגב, תגלית מופלאה. הרצפה או הכלים לא בורחים לשום מקום, ואם לא עשינו היום אפשר גם מחר. צריך ללמוד לשחרר", היא מציינת בחיוך.
אילה בן גביר, צילום: נעמן שטרן למגזין פנימה.
לא בקונצנזוס
לאורך שנות פעילותו הפוליטית, נע השר בן גביר בגבול הדק שבין שמירת החוק לפריצתו. 53 כתבי אישום הוגשו נגדו על עבירות התפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת חומר תעמולה והסתה – מתוכם הורשע בשבעה. היום, כך נדמה, ניתן לפגוש בן גביר שונה, שמדבר ופועל אחרת.
בשמאל אומרים שאיתמר מחביא את מי שהוא באמת ושהוא לא השתנה.
"גם כשהוגשו נגדו כתבי אישום הם היו בסגנון של: איתמר אמר לשוטר 'אל תתערב' ובכך הכשיל שוטר במילוי תפקידו. ועדיין, השתנינו", היא אומרת בכנות. "התעצבנו יחד לאורך השנים, הבנו שדברים קורים בתהליך שמצריך סבלנות. אומנם אנחנו אותם איתמר ואילה שהיינו, אך כאלה שמסוגלים היום להתבונן התבוננות מורכבת ורחבה יותר. ראינו שיש ערבים שרוצים ללכת לעבודה ורוצים לחיות איתנו בשלום. כיום אנחנו לגמרי חלק ממערכות המדינה, בטח כעת, כשאיתמר שר. מדינת ישראל היא חסד גדול שהקב"ה עשה איתנו, ואנחנו מברכים על כך ללא הסתייגות. אנחנו מאוד ממלכתיים וביום העצמאות אנחנו אומרים הלל גם בערב וגם בבוקר".
עבודתה של בן גביר כמורה ללשון בגוש עציון תרמה גם היא לתהליך שעברה. "בגוש, שהאקלים התרבותי בו שונה ממה שהכרתי, נפגשתי עם סגנון אחר של דתיים ויצאתי מהבועה. זה השפיע על אופן ההסתכלות על העולם".
מה לדעתך יש באיתמר שמפחיד כל כך את השמאל?
"השמאל מזהה באיתמר את הנחישות. יש פוליטיקאים שמדברים ולא עושים כלום, אבל איתמר מדבר ועושה. נוסף על כך, איתמר הוא אדם חם ואנשים אוהבים אותו. האהדה שהוא מקבל היא בכמויות, הוא לא הולך שלושה צעדים ברחוב בלי שמישהו יעצור אותו. וכשהצעירים מתחילים להצביע בן גביר – זה אירוע שבשמאל לא מסוגלים להכיל".
למרות העבודה הקשה של איתמר, אנחנו לא כל כך רואים תוצאות בשטח. הפיגועים בחודשים האחרונים היו קשים מנשוא.
"הרבה אנשים חשבו שאיתמר יביא את המשיח כשהוא יהיה השר לביטחון לאומי ואז הכול יסתדר. אבל כל דבר זה מלחמת עולם, להזיז הרים ולדחוף קירות. הדברים יקרו בתהליך ובעבודה מאומצת, אין דרך אחרת".
זיכרונות אבודים
בן גביר עלתה לכותרות לפני כחמישה חודשים, לאחר שהגיעה למפגש של נשות ראשי הקואליציה כשהיא נושאת אקדח. בתקשורת עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב, ובן גביר מודה שהופתעה מעוצמת התגובות.
"בשנת 2015, במסגרת האירועים שכונו בזמנו 'אינתיפאדת הסכינים', היו דקירות מתחת לבית שלנו. בעקבות האירוע החלטתי לעשות רישיון לנשק. כשקסאמים נופלים עלייך משמיים – אין לך מה לעשות, אבל מול דוקר יש אפשרות להשיב באש, והרגשתי שזו חובתי האזרחית. הופתעתי ששמו לב לאקדח, כי הוא לא בלט על רקע הבגדים השחורים שלבשתי. בתקשורת בחרו למסגר את העניין, ואז התחילה סערה".
מה הכי הפתיע אותך?
"על נשים לוחמות בטנקים מגישים בג"צים וזו התגלמות הפמיניזם, אבל אישה שרוצה להגן על חייה ועל חייהם של הסובבים אותה זה כבר לא פמיניזם?" היא תוהה על צביעותו של השמאל. "הם ירו לעצמם ברגל, כי זה הגחיך אותם. אבל מעז יצא מתוק – נפתח שיח מעניין, והרבה נשים פנו אליי כדי לברר איך אפשר להוציא רישיון לנשק".
סערת הנשק הפכה לנושא עסיסי גם מבחינת יוצרי תוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת', ששמחו על ההזדמנות להגחיך את נשות ראשי הקואליציה הנכנסת.
איומים על החיים שלכם הם עניין שבשגרה. את לא מפחדת?
"מאז שאיתמר חבר כנסת יש כל הזמן איומים. הייתה תקופה שגם אני קיבלתי תמונות של סכין ודם, או תמונה של הראש של איתמר כרות. אלה בהחלט לא תמונות חביבות, אבל הן לא יגרמו לנו לזוז מהדרך ומהדעות שלנו. איתמר מוקף באבטחה, גם כשאנחנו הולכים על חוף הים יש אבטחה ואין לנו פרטיות, אבל למדנו להתנהל, והמאבטחים נורא מתוקים. כשאיתמר היה חבר כנסת אבטחו אותו 12 אנשים שהתחלפו במשמרות. הם היו באים לאכול אצלנו והיינו כמו משפחה. היה קשה להיפרד. היום היחידה של אבטחת השרים כבר גדולה יותר וזה לא משפחתי כמו בעבר".
עם העיניים קדימה, למה את מייחלת?
"אני נושאת תפילה שהקדוש ברוך הוא ישמור על עם ישראל ועל אוהבי העם בכל מקום. שאיתמר יצליח בתפקיד העצום שהוא לקח על עצמו, תפקיד לא קל שיש בו הרבה עבודה קשה וניסים. שהקדוש ברוך הוא יביא את עם ישראל לגאולה האחרונה בשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והלוואי ואויבינו ימצאו את עצמם במפלה קשה כפרעה וחילו".
כתבת: עדי בן ישי
צילום: נעמה שטרן
איפור: אושרת שילון
הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
