החדר החדש של חני 

אולי אתן זוכרות אותה מההצגה 'שמלת השבת של חנהל'ה' שבה שיחקה כילדה, או מ'סלאח שבתי'. אם נולדתן בשנות ה־80 וה־90 אתן זוכרות אותה מהתוכנית 'בלי סודות' בחינוכית, מתפקידה כוונדי במחזמר 'פיטר פן' או בתור האומנת היפה במחזמר 'צלילי המוזיקה'. ואם אתן (כמוני) ילדות שנות ה־90 המאוחרות, בטח שיוועתן להתארח בתוכנית 'החדר של חני' ולאכול יחד עוגה ישר עם הכפית. 

מאז שמענו את קולה בשירים ובדיבובים שונים, ראינו אותה בסרטים, בסדרות, בהצגות לילדים ולמבוגרים, קראנו אותה, קראנו עליה, וליווינו את הקריירה הענפה שלה לאורך השנים – או שהייתה זו היא שליוותה את פסקול חיינו מאז ועד היום. כמו אז, גם היום, חני נחמיאס לא נחה לרגע. 

הבופה פתוח

היא מקבלת אותי בפתח ביתה בתל אביב במאור פנים, חמושה בפוני האייקוני ובזיק השובב בעיניים, לצד חליטת תה ועוגיות. ברקע, הבית במגדלי שרונה עם הנוף האורבני המשקיף לים מלא בריח של בישול מנחם ושלל עציצים. אין ספק כי החדר של חני – זה כאן.

לאורך השנים מלהטטת נחמיאס (64) בין שלל תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובמופעים מוזיקליים לילדים ולמבוגרים, ונראה כי הוורסטיליות המרשימה רק משביחה את עשייתה. 

"זה משהו שבאמת מאפיין את העשייה שלי, שיש בה הכול מהכול", היא מאשרת, "אני אחת השחקניות הבודדות בארץ שעשתה גם תיאטרון רפרטוארי, גם סרטים, גם טלוויזיה, גם טלנובלות למבוגרים, גם תוכניות לילדים וגם ספרים לילדים. העשייה שלי היא תמיד במקביל".

כשאני שואלת איך מצליחים לעשות גם וגם וגם, היא עונה בפשטות: "אני מאוד נהנית לא להחליט. זו הייתה החלטה שקיבלתי לפני המון שנים, וזו אחת המתנות הכי גדולות עבורי. אני מזל טלה, מזל של אש ואנרגיה. אני צריכה המון גירויים, וללהטט בין כל העולמות זו חליפה שתפורה למידותיי".

היו תקופות שאמרו לך – תחליטי מה את?

"הייתה תקופה מסוימת שהתיאטרון הרפרטוארי היה חסום בפניי כי הייתי מאוד מובהקת לילדים. זה היה מוזר, כי זה הבית שהיה שלך ויצאת ממנו ופתאום אין לך כניסה אליו. גם כשהחלטתי לסגור את 'החדר של חני' תמיד גלשתי בחזרה לנעלי הבית שלי, והיום התיאטרון הוא עדיין העשייה הכי משמעותית שלי, שם אני נמצאת הכי הרבה ימים בחודש. 

"פתחתי בופה מכל הסוגים ומכל המטבחים", היא צוחקת, "והחך שלי לא מפסיק להיות מופתע. אם הייתי צריכה לעשות רק תיאטרון, משהו בתוכי היה נובל. עבורי, להיפגש עם כל כך הרבה קהלים ולעשות דברים כל כך ורסטיליים – זו מתנה גדולה".

והבופה בהחלט פתוח. בימים אלו נחמיאס מופיעה בכמה פרויקטים במקביל: היא משחקת בהצגה 'בלוז לחופש הגדול' (תיאטרון בית לסין), ב'בוסתן ספרדי' (תיאטרון הבימה), במופע שירים וסיפורים בלקני בשם 'דוס צ'יקיטיקאס' יחד עם עירית ענבי, בהצגה לילדים 'שמלת השבת של חנהל'ה' וב'להתאהב מחדש' – מופע מוזיקלי זוגי עם בן זוגה, יהודה אליאס, שעליו עוד נדבר בהמשך.

בכל מופע היא פוגשת קהל אחר, חלקם מבוגרים שגדלו עליה ובאים עם הילדים שלהם, והיא נהנית לפגוש בכל יצירה קהלים חדשים ושונים. 

כמה פעמים ביום את שומעת את המשפט "גדלתי עלייך"?

"אני חושבת שאם היה לי יום חיים אחד על כל פעם שאמרו לי את זה, הייתי חיה לנצח", היא עונה בחיוך. "העשייה שלי פרושה לאורך שנים, אז אומרים לי את זה אנשים שמבוגרים ממני בעשרים שנה וגם נערים ונערות שמגיעים לראות את 'בלוז לחופש הגדול' ומחכים לי מאחורי הקלעים. בני 80 היו שם לראות אותי עם הנכדים שלהם – אני סוג של גידלתי אותם, כי הופעתי אצלם בטלוויזיה בסלון, ובאים גם כאלה שגדלו על 'החדר של חני' ועכשיו באים להצגות עם הילדים שלהם".

למרות שהיא לא יכולה כמעט לצאת לרחוב מבלי שמישהו יפנה אליה ויבקש תמונה, היא מתארת שהיא אף פעם לא מסרבת. "אני מרגישה מאוד אהובה, תמיד כשפוגשים אותי בבתי קפה או ברחוב ומדברים איתי או מבקשים להצטלם יש להם מין ערגה כזאת על הפנים, ואומרים לי – אין לך מושג מה את בשבילנו, את מלווה אותנו לאורך שנים. זה מלווה תמיד במילים חמות, אז אני תמיד נענית".

 

תעצרו את העולם 

אך לא תמיד זה היה כך. היה שלב במהלך הקריירה שבו החליטה נחמיאס שמספיק לה, היא עשתה די וזה הזמן לנוח. הייתה זו תקופת הקורונה, שבה העולם כולו עצר מלכת. עולם התיאטרון והבמות שבת לחלוטין, ובניגוד לקולגות שלה – עבורה זו הייתה מתנה משמיים.

"מיד אחרי להקת הנח"ל יצאתי לעולם ההפקות, ותודה לאל, לא הפסקתי להיות עסוקה", היא חוזרת אחורה. "גם אחרי ההריונות, חודש אחרי הלידה כבר הייתי על הבמה. היומנים שלי מפוצצים. לא מובן מאליו שרוצים אותך ומחזרים אחרייך, ועל אחת כמה וכמה בגיל 60 וצפונה. אז מצד אחד זה מענג, ומצד שני יש איזה אפקט של 'תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת'. יש תחושת שובע.

"לפני הקורונה דימיתי את עצמי לעכבר על הגלגל שלא מפסיק להסתובב, והוא עייף, מסוחרר ומותש. אין לו חדווה, המקום שהיה אמור לשעשע אותו כבר מענה אותו. כמהתי לחופשה ואמרתי לעצמי שזהו, אני תולה את הנעליים. עשיתי כל כך הרבה דברים, אבל משהו בי אמר די. ופתאום בקורונה כאילו מישהו בא ואמר בואי – אני אתן לך חופש, כל העולם עכשיו עוצר, לא רק את, זה לא שכל הסוסים רצים ורק את עוצרת, הנה, קחי חופש. אם זה לא היה בצל מחלה ומגפה, זה היה נפלא".

לאורך תקופת ההפוגה שלה היא גילתה מחדש את המושג חופש. לראשונה בחייה היא לא עבדה, רק נחה ונהנתה מהשקט ומהים. "מבחינתי התקופה הזאת הייתה מתנה גדולה ששלחה לי השכינה. התענגתי על השנה הזאת, ועשיתי כלום. מתברר שלעשות כלום זאת המצאת המאה. רכבתי כל יום לים. אני תל אביבית כבר תשע שנים וגרה מרחק עשר דקות מהים, ובחיים לא הייתי בים. פתאום הייתי שם כל יום. ולא שבעתי מהחופש. 

"פתאום, יום אחד, קיבלתי טלפון מצדי צרפתי שאמר לי – חני, חוזרים לעבוד על 'בוסתן ספרדי'. לדינו זאת השפה של הסבים והסבתות שלי מסלוניקי, ולכאורה 'בוסתן ספרדי' היה הדבר שהכי כמהתי לעשות, פסקול ילדותי, הצגה מדהימה, אבל הדבר הראשון שהתעורר בי היה אנטי. אמרתי לצדי, שהוא חבר נפש, 'אני צריכה את הזמן שלי'. הוא ממש כעס עליי ואמר לי – כרגע כולם לא עושים כלום, אבל כשכולם יחזרו לעבוד את תמותי מזה, אני מכיר אותך. והוא צדק. הוא ממש גרר אותי לחזרות, ואני מודה לו על כך כל כך. היינו כולנו עם מסכות על הפרצוף, קוראים את המחזה כל אחד בפינה שלו במרחק שני מטרים זה מזה, והתחלנו להופיע".

ומאז היא חזרה בכל הכוח – אל הבמות, אל היצירה ואל הקהל, לא מוותרת על המתנה שקיבלה, ומחבקת בשתי ידיים את הוורקוהוליות שהייתה מנת חלקה כל השנים. תקופת הקורונה, היא אומרת, הטעינה אותה בכוחות מחודשים. ההצגה 'בוסתן ספרדי', מחזה שכתב הנשיא החמישי של ישראל, יצחק נבון, מוצגת בימים אלו בעיבוד חדש בכיכובם של נחמיאס, רוני דלומי, גלית גיאת, טל מוסרי ועוד רבים וטובים, ומחזירה אותה אל בית ילדותה.

 

איך שומרים על הנפש כשאת באור הזרקורים כל כך הרבה שנים?

"קיבלתי על עצמי החלטה – לא לקרוא ביקורות. לא דברים טובים ולא דברים פחות טובים. באופן כללי אני מרגישה שמאוד פונקתי, תמיד הייתי מאוד אהובה ואהודה והביקורות היו נחמדות לרוב. אבל כדי לשמור על הנפש שלי החלטתי לא לקרוא טוקבקים. אילו יכולתי לתת עצה למפורסם חדש, היא הייתה לא להיכנס לזה בכלל. שלא יהיה לך חשוב מה חושבים עליך, תהיה שלם עם מה ששלם ונכון בעיניך, תהיה חזק ותדבק באמונתך, כי ביקורת תמיד תהיה".

 

אהבה היא שיר לשניים

בין שלל המופעים הממלאים לה את ערבי השבוע, בולט במיוחד המופע המוזיקלי הזוגי שלה עם יהודה אליאס, בן הזוג שלה בשנה האחרונה, אהבה גדולה שבאה לחייה בהפתעה. "המופע שלי עם יהודה הוא אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לעשות", היא אומרת, וכמו בכל פעם ששמו עולה בשיחה, העיניים שלה מוארות.

הם הכירו על הבמות כבר לפני 36 שנה. היא הייתה אז צעירה מבטיחה, יוצאת להקת הנח"ל בתחילת הקריירה שלה, נשואה ואם לשניים, שהתקבלה לתפקיד בהצגה 'סלאח שבתי' כעובדת הסוציאלית המגיעה למעברה. הוא – צעיר מבטיח יוצא להקת פיקוד צפון, שהתקבל לתפקיד באותה הצגה כבנו הבכור של סלאח. מדי ערב במשך שנתיים, למעלה מ־300 פעמים, השניים נישאו על הבמה במסגרת תפקידם בהצגה.

אחרי שההצגה ירדה דרכיהם נפרדו, והם התראו לעיתים רחוקות כחברים ותיקים ששמחים לפגוש זה את זה. אחרי שנים בעלה נפטר, היא נישאה בשנית והתגרשה, ומאז החליטה שתם הפרק הזוגי בחייה. "לא חיפשתי זוגיות, יש משהו כל כך כיף, משחרר ומעצים בלבד. אהבתי כל רגע ביכולת שלי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל יהודה פשוט החליק לתוך החיים שלי".

היא חוזרת אל הימים שבהם נפגשו שוב מסילות הרכבת של חייהם. לפני כשנה וחצי הם עבדו יחד על מופע מחווה ליורם טהרלב, והיו נוסעים יחד לחזרות – הוא הגיע מנתניה ואסף אותה בדרך לירושלים, וכל הדרך הם העלו זיכרונות וצחקו. "למדנו להכיר זה את זה", היא משחזרת את התהליך העדין שנרקם במפתיע, "יש לו חוש הומור שמפיל אותי, והיה פשוט כיף, אבל לא עבר לי בכלל בראש שזה משהו מעבר". אך שיחת טלפון אקראית שהובילה לאכילת מרק משותפת בערב חורפי אחד, וקידוש משפחתי שהגיע לאחר מכן, סללו את הדרך לבסוף אל הזוגיות שכבר לא חשבה שתקרה לה שוב. 

בערב הם בהופעות, חלק ביחד חלק לחוד, אך הבקרים שלהם בדרך כלל פנויים, והם אוהבים לנסוע ולטייל יחד ברחבי הארץ, לאכול ולבלות יחד. "יהודה הוא אוהב אדם, אין דבר שמענג אותנו יותר משולחן פתוח של ארבעה מטרים ולדבר ולצחוק עם חברים על יין ואוכל טוב. אנחנו נוסעים ומבלים לא מעט, וכשיש לך פרטנר חי שנהנה לחיות ולטייל, זאת חגיגה של זוגיות".

מלבד היותה שחקנית עסוקה, נחמיאס היא גם סבתא לארבעה נכדים, שלושה מהם בקמבודיה, שם גר בנה ("קשה להיות סבתא בשלט רחוק"). בתה גרה ברמת גן, קרוב אליה, כך שהנכד הקרוב מקבל מנות כפולות של אהבה וחדר משלו בבית של סבתא. 

 

החופש להתפכח 

מופע נוסף שמעסיק אותה בימים אלו הוא ההצגה 'בלוז לחופש הגדול', סרט שעובד למחזה מוזיקלי, ואף שנכתב בשנות ה־80 על ישראל של שנות ה־70, הוא עדכני ורלוונטי כאילו נכתב היום. נחמיאס משחקת את תפקיד מנהלת התיכון שתלמידיה עומדים רגע מסיום י"ב, גיוס לצבא ואהבות חדשות, כל זאת על רקע מלחמת ההתשה בסיני.

"'בלוז' הוא פרויקט מכונן שיצא בתקופה הכי מורכבת שלנו, כשמדינת ישראל נלחמת על קיומה. אחד המשפטים שאני אומרת בתור עדנה המנהלת הוא שנגזר עלינו לחיות על חרבנו, זה הגורל שלנו – להילחם על עצם הקיום שלנו. כל הטקסטים שמרכיבים את המחזמר הזה נכתבו בתקופה אחרת, אבל כל כך רלוונטיים לימינו".

כמו כולם, גם עבורה שבעה באוקטובר היה נקודת מפנה. במהלך המלחמה היא התראיינה ברדיו ודיברה על רעיון הדו־קיום שבו החזיקה במשך שנים, ואיך מאורעות היום ההוא והמלחמה גרמו לה לשינוי עד שהיא לא מאמינה בו עוד.

"לא עברתי צד, כמו שניסו לנכס אותי אחרי האמירה הזאת. ההתפכחות שלי הייתה בנושא הדו־קיום, שבו לצערי הרב האמנתי, חשבתי שיכולות להיות כאן שתי מדינות זו לצד זו. האמונה שלי בפלסטינים אבדה, היום אני כבר לא חושבת שזה עם חפץ חיים, אלא עם שחפץ הכחדה. אני יהודייה וישראלית והמדינה שלי תמשיך להתקיים, ותמיד יהיה לה קיום – לכן אין להם מקום בעולם שלי".

אחרי שנים שבהן תמכה ברעיון שתי המדינות ואף פעלה לטובתו, ההתפכחות הגדולה הגיעה אחרי שראתה איך אנשים מכפר עזה ומהעוטף אשר קיימו הלכה למעשה את רעיון הדו־קיום – נתנו לתושבי עזה פרנסה, הכניסו אותם לביתם וסייעו להם בעזרה רפואית ובהסעות לבתי חולים – נבגדו על ידי אותם אנשים בטבח האכזרי שבו השתתפו עזתים רבים. 

"כשראיתי את תמונות השמחה לנוכח מחבלים ואזרחים שנכנסו ליישובים בדרום וחטפו נשים בנות 80, אנסו, רצחו, שרפו בתים על יושביהם, וראיתי את החינגות סביב החטופים, אמרתי לעצמי – איפה הבלתי מעורבים? איפה ההתקוממות? אני כבר לא מאמינה שיש שם בלתי מעורבים. אם בתי ספר, גני ילדים ובתי חולים הופכים לבסיסים צבאיים מלאים באמל"ח, אז אין בלתי מעורבים". 

לפני המלחמה היא הייתה פעילה בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אך היום היא אומרת שהאחדות חשובה לה יותר. "אני כבר לא יורדת להפגנות, כי קשה לי לראות איך העם שהתאחד לרגע סביב המלחמה, זרק הצידה ימין ושמאל והיה עסוק בנתינה, פתאום חוזר להיות שני עמים". 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן