"זה הבית שאת נוסעת אליו", אמר לי נהג האוטובוס בפיתולים המובילים אל הפסגה, והצביע על בית משפחת זר. הבית בן שלוש הקומות מתנוסס בדד על ראש הגבעה ונראה כלקוח מהאגדות.
לא היה הכי נעים להתוודות בפני גואלי האדמות המפורסמים שחששת לבוא לבדך עם הרכב לרמת גלעד. הם אומנם החניקו חיוך, אך קיבלו את המצב בהבנה.
את פניי מקבלת ענת כהן, אחת מבנותיהם של בעלי הבית – משה זר ז"ל ואשתו יעל. מתברר שאת הבית הגדול על הגבעה עזבו הוריה, ועברו להתגורר בסמוך, ברמת גלעד. הבית החדש משקיף על נוף פתוח, והגינה בחוץ מטופחת ומוקפדת. "אמא שלי אחראית פה להכול", אומרת ענת. "אפילו בשבעה היא דאגה שישקו פה".
אנחנו נפגשות לקראת סיום השלושים למות האב, משה זר ז"ל, שנפטר בגיל 88 כשמאחוריו מפעל חיים משמעותי של איש אחד – רכישת אלפי דונמים של קרקעות מערבים והרחבה משמעותית של ההתיישבות ביהודה ושומרון. על הקרקעות שקנה קמו התנחלויות רבות, ובהן עמנואל, ברקן ומעלה שומרון.
אשתו יעל ליוותה אותו באש ובמים. היא עזבה וילה עם בריכה במושב נחלים כדי לגור בקרוואן בקרני שומרון, ומאוחר יותר על הגבעה המבודדת. גם כשמשה כמעט קיפד את חייו כשהותקף על ידי ערבי שמכר לו קרקע, וגם כשבנם נרצח על האדמה הזו, מסירותה הייתה ללא גבולות.
יצאתי לחקור אחר הכוח המניע. האם לא היו לה ספקות? האם לא חשבה שהמחיר שגובה האידיאל הזה יקר מדי? ומה היה החלק שלה בכל העשייה?
לריאיון עם יעל מצטרפות שלוש בנותיה: ענת כהן – תושבת חברון, מיכל שהם – תושבת רמת גלעד, ושלומית בר־כוכבא – תושבת רבבה.
משפחת זר היא משפחה ענפה. שמונת ילדיהם של משה ז"ל ויעל ממשיכים את הדרך, לא מעט נכדים הקימו חוות בעצמם, ויעל מספרת בגאווה שיש כבר שני חימשים באוהל משודרג בדרום הר חברון. "בטח פה כישלון חינוכי זה ילד שגר בפתח תקווה?" אני מגששת בחיוך. "פה אין כישלונות חינוכיים", מעידה מיכל. מתברר שמתוך כל האימפריה ישנם נכדים בודדים שגרים בשפלה (אל דאגה, גאים בהם מאוד), וכל השאר ממשיכים במלוא הכוח את מפעל ההתיישבות.
אהבה בקיבוץ
יעל הכירה את משה היכרות שטחית עוד מתיכון צייטלין בתל אביב. היא למדה שכבה מתחתיו, וכבר אז הוא היה, לדבריה, דמות דומיננטית. "משה היה פעיל מאוד בבני עקיבא, וריכז מחנות קיץ", היא מספרת, "הוא יצא להמון טיולים, וגם כתב את חוברת השדאות של בני עקיבא. הוא בנה שם הכול ולימד את החניכים לבנות".
היוזמה והעצמאות שלו בלטו כבר אז. "אני זוכרת שהיו מספרים עליו שכשהיו מקבלים תעודות שליש, הוא כבר היה בא עם תרמיל, שולח חזרה הביתה עם חבר שגר לידו את התעודה והילקוט, ויוצא מבית הספר ישר לטיול. הוא פחד שההורים יעצרו אותו ולא ייתנו לו לצאת", היא מחייכת.
את הטיולים תכנן במקומות ייחודיים, שאחרים לא טיילו בהם. "לבר המצווה הוא קיבל מההורים שלו את 'מדריך ארץ ישראל' של וילנאי, שנכתב בו גם על מקומות מעבר לקו הירוק, ומיד כשנפתחה הדרך הוא החל לטייל בכל אזור שהיה אפשר להגיע אליו".
לאחר התיכון הצטרפה יעל לגרעין נח"ל בקיבוץ בארות יצחק, ומשה הצטרף גם הוא לאחר שנפצע קשה במלחמת סיני, בקרב המיתלה. כשנפגשו שם הוא כבר היה פצוע ראש ונטול עין, מצחו היה מפלטינה וכל גופו היה מלא רסיסים, כולל רסיס אחד שנותר בתוך מוחו.
העובדה שהיה פצוע לא הרתיעה אותך?
"לא", משיבה יעל. "לאורך כל הדרך הפציעה לא הורגשה. זה לא בא לידי ביטוי מעולם, עד יומו האחרון".
לאחר שהתחתנו גרו בקיבוץ, שם נולדו גלעד וענת, ולאחר זמן חיפשו את היעד הבא. "לאן ילך בן אדם שאין לו כסף? חיפשנו מקום עם קצת אתגר, והלכנו לאזור כפרי, לאבן שמואל. מסביב היו אז יישובי עולים", משחזרת יעל. "אחרי הפציעה משה למד חשמלאות ועבד כחשמלאי של הקיבוץ, ובמקביל היה מורה בתיכון. עם הזמן הוא עבר רק לעבודות חשמל".
"לא הייתה לו סבלנות לחוצפה של התלמידים", מוסיפה ענת.
"הוא אמר שקל יותר לדבר אל התרנגולות מאשר אל התלמידים", מחייכת יעל.
בחלוף הזמן המציא משה פטנט: עירוב שיש בו חוט חשמל, כך שבמקום להקיף פיזית את היישוב על מנת לבדוק שהעירוב שלם, פשוט בודקים אם הוא סוגר מעגל חשמלי. "הפטנט שהוא המציא התקבל על ידי משרד הדתות, והוא התחיל לעשות עירובים מדן ועד אילת", מספרת יעל. "לאבן שמואל הגענו בחוסר כול. שם הוא החל לבנות את עצמו, ואז עברנו למושב נחלים".
מגשים את החלומות
במושב נחלים הצטרפו משה ויעל לתנועת גוש אמונים, שפעלה באותן שנים להקמת ההתנחלויות בכל מרחבי הארץ. "היה לילה אחד במוצאי שמחת תורה שעלו להתיישבות ביהודה ושומרון 12 יישובים. הם יצאו מהבית שלנו, ששימש כחמ"ל", מספרת יעל בהתרגשות. "בסוף מתוך 12 היישובים נשארו שמונה. אחד מהם הוא נווה צוף".
ראשי גוש אמונים פעלו לא פעם מתוך ביתם. אחד הפעילים הבולטים היה הרב לוינגר, ששימש רב המושב נחלים וגר בסמיכות אליהם. משה ויעל התיידדו עמוקות עם הרב ואשתו מרים, ולימים אף הפכו להיות מחותנים.
בין יעל והרבנית לוינגר היו שיחות נפש רבות על כוס קפה. "היו ימים שמשה חטף הרבה ריקושטים, גם מאנשי שלומנו, והיה לי קשה. אמרתי למרים שאני לא יכולה לסבול שכל הזמן כועסים על בעלי ומדברים עליו לא יפה. היא ענתה לי: 'מה אכפת לך? את לא צריכה לשים לב לזה. את צריכה להיות הבית החם בשבילו, והוא יעשה הכול בברכתך ובשמחה'. אימצתי את הדברים שלה".
משה לקח ללב את הדיבורים עליו?
"לא. הוא היה מאוד ממוקד מטרה", משיבה יעל, ומיכל מוסיפה: "לא היה אכפת לו. הוא האמין בצדקת הדרך".
לאחר פעילות למען ההתיישבות החליטו בני הזוג זר לעשות מעשה ולעבור לשומרון. "משה הקים עמודי חשמל למגרש הספורט בקרני שומרון, והרב הזמין אותנו לשבת. כשחזרנו מהשבת החלטנו לעבור לגור שם".
משפחת זר עברה עם שמונת ילדיה לקרוואן. באותה תקופה גלעד כבר היה בצבא, וענת ומיכל היו באולפנה. אני חושבת כמה מורכב יכול להיות מעבר דירה בגיל כזה, אך כשאני שואלת את ענת ומיכל על כך, הן מפתיעות בתשובתן. "רצינו בזה", אומרת ענת. "כולם רצו", מאשרת יעל. "בית גדול בנחלים כבר היה לנו, בריכת שחייה כבר הייתה לנו".
ומבחינה ביטחונית?
יעל מודה שנדרש לה זמן עד שהעזה לקחת את הילדים לנסיעה מנחלים לקרני שומרון, "אבל מהר מאוד התרגלנו. אי אפשר היה שלא. את כל הקניות היה צריך לעשות בחוץ, פה לא היה כלום".
החיים היו פשוטים וחדורי אידיאל. "היינו בעד עם ישראל וארץ ישראל, זה משהו שניווט לנו את החיים. משה לא חיפש לעצמו תענוגות. לקנות עוד חלקת קרקע מערבי, זה היה בשבילו שיא השמחה", אומרת יעל. "הוא לא היה צריך שמחות אחרות. לטייל בארץ ישראל היה הבילוי הכי טוב שיכול להיות. מעולם לא עלה בדעתנו משהו אחר. וגם הילדים, אם תשאלי אותם, הם חשבו שיש להם הכי הרבה מכל הילדים בעולם. הם לא הרגישו ששום דבר חסר".
"לא שחיינו חיים עשירים. ממש לא", מדגישה מיכל. "להפך. חיינו חיים מאוד פשוטים, אבל לא הרגשנו אף פעם שחסר לנו משהו".
כשעברו לשומרון החל משה להתעניין ברכישת קרקעות מערבים. הוא החל לתת לערבים טרמפים, להתחבר אליהם וללמוד את השטח. "הוא נכנס בעובי הקורה והשקיע הרבה מאוד עבודה לפני שהוא התחיל", מעידה יעל, "וכך לאט לאט התחיל לקנות".
במהלך השנים רכש משה אלפי דונמים ב־30 כפרים ערביים, ויעל מספרת כי לימים למד לבדוק היטב את הקרקעות שרכש, ועם הרבה יוזמה ותעוזה הצליח להשיג רישומים של הטאבו מהמִנהל בטולכרם, שם היה כתוב למי שייכת כל קרקע. "היה לו גם עורך דין נוטריון ערבי שדיבר ערבית והיה יכול לבדוק הכול כמו שצריך", היא מוסיפה. "משה התמקם כך שאי אפשר היה לרמות אותו".
רבים ממוכרי הקרקעות הערבים סיימו את חייהם בשל המכירה. "בגלל זה משה דאג שלא יפרסמו, כי תמיד היו מפרסמים בעיתונות הערבית ואחר כך היו הורגים אותם", מסבירה יעל. "משה ניסה לדאוג שלא ידעו על העסקות, ושהמוכרים לא יחזרו הביתה פתאום עם המון כסף, כי אז ישר ידעו שהם מכרו אדמות".
באחת הפעמים ניסו להרוג אותו.
"כן. הוא נפצע קשה על ידי מישהו שמכר לו קרקע, וכנראה איימו עליו, ולכן הוא החליט שהוא ירצח את משה וככה יסלחו לו על המכירה", מסבירה יעל. "אבל בעיקרון היה לו קשר טוב עם הערבים, הם היו באים אלינו הביתה ומתארחים אצלנו. הוא אף פעם לא הלך איתם עם נשק. הוא תמיד נתן להם כל סכום שהם רצו, ולא רימה אותם מעולם".
כשהוא התחיל האמנת שהוא יצליח לקנות כל כך הרבה?
"זה היה ברור. אם משה זר רוצה לעשות משהו הוא עושה. הוא היה אחד כזה שמבצע את החלומות שלו".
המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ו,
קרדיט: רקפת גרוס
צלמת: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
