"לא פעם עולה בי דימוי של כתר עם שלושה יהלומים שמתנוסס מעל ראשי", אומרת מיה מרלנג'ון (44), יוצרת דוקומנטרית שעד לאחרונה הייתה במאית, תחקירנית ומלהקת של תוכניות טלוויזיה מוכרות ומוערכות, וכיום מנהלת את תוכנית העמיתים של ארגון 'מעוז'. "כל יהלום מייצג אחת משלוש נשים משמעותיות בחיי:
הסבתות שלי ואמי. הן מעולם לא דיברו על העצמה נשית, אלא פשוט חיו את החיים שלהן באופן הזה, וכל אחת פילסה לעצמה דרך חיים שונה ממה שהיה מקובל בסביבתה. זה מה שינקתי מילדות וזה מה שעיצב את זהותי".
היא נשואה לעודד, אם לשלושה, ומלהטטת בין תפקידיה השונים שבהם היא תופרת חיבורים נחוצים בתוך החברה הישראלית. בשנים האחרונות עסקה בסיפורים חשופים ועדינים שעלו על מסך הטלוויזיה במסגרת עבודתה בתוכניות כמו 'אבודים' לצד צופית גרנט, 'סליחה על השאלה', 'המרדף' ואחרות. "אהבתי את העבודה ובחרתי לעשות טלוויזיה שעושה טוב ומביאה את כלל החברה למסך עם אמירה ערכית וחיובית", היא פורשת את תפיסת עולמה.
"שם לומדים הכי פחות"
את דרכה החלה עוד בשנות התיכון באולפנית טבריה במגמת תקשורת וקולנוע. "הגעתי למגמה כי נדמה היה לי ששם לומדים הכי פחות", חוזרת מרלנג'ון לשנים שבהן בית הספר היה מקום מאתגר עבורה. "כבר מראשית הדרך התקשיתי, וסיימתי ללא תעודת בגרות חוץ מהמגמה – רק שם הבאתי לידי ביטוי את החוזקות שלי בהצלחה. כיום ברור לי שהייתה לי הפרעת קשב קשה שלא אובחנה".
בצל חוויותיה המורכבות כתלמידה, היא בחרה למקד את סרט הסיום שלה בהשוואה בין החינוך הדמוקרטי לחינוך המסורתי. "כך יכולתי לגעת בסבל שלי כמתבוננת מן החוץ. ליוויתי בית ספר דמוקרטי ובמקביל ריאיינתי את איש החינוך אברהם ליפשיץ, שהיה באותה עת מנהל האולפנית".
בתום שירות משמעותי, השלימה מרלנג'ון בגרויות. "מצוידת סוף סוף בתעודה המיוחלת, התקשרתי למורים שלי לקולנוע מהתיכון והתייעצתי איתם לגבי מוסד אקדמי ללימודי קולנוע. מורה אחד המליץ לי על בית הספר 'מעלה', אך הוסיף שיש מוסד נוסף בירושלים בשם 'סם שפיגל', רק ש'אין סיכוי להתקבל לשם'". המשפט הזה הוא בדיוק מה שגרם לה לרוץ ולהירשם למבחני הקבלה. "נהניתי מהמבחן שפגש את נקודות החוזק שלי, וכבר בריאיון האישי ידעתי שהתקבלתי".
באותה תקופה עבדה כמאבטחת במזרח ירושלים יחד עם עודד, שלימים הפך לבעלה ואבי ילדיה. "הכרנו כאשר עודד חילוני ואני דתייה שאין לה שום כוונה לשנות את דרכה עבורו. חברות רבות שלי הכירו בני זוג חילונים ובהדרגה יישרו איתם קו. מלכתחילה הבהרתי לעודד שהיהדות היא חלק מהזהות שלי". בני הזוג קבעו את משכנם ביישוב אשחר שבגליל התחתון, יישוב מעורב של דתיים וחילונים. "תנועת הנוער משותפת, אבל קיבלנו החלטה לשלוח את הילדים למוסדות דתיים".
איך את מצליחה לשלב בין קריירה שמתנהלת במרכז הארץ למגורים בצפון הרחוק?
"זה מאתגר מאוד", מודה מרלנג'ון, ומעידה שלא פעם היא מגיעה לדמעות כשהיא מתעכבת בפקקים. "בכל ערב שבת אני מגיעה לבית הכנסת, גם אם חזרתי הביתה סמוך לכניסתה. כשאני בתפילה, עטופה בקהילה מדהימה שנותנת תחושה של בית ומשפחה לילדים ולנו, אני מוכנה להמשיך לשלם את המחיר, עד הפקק הבא".
להיפגש עם העבר
מרלנג'ון היא אישה נוסטלגית המחברת עבר להווה, ויחד אנחנו צוללות לסיפורים משפחתיים מימים עברו שנקשרים ליצירה הקולנועית והטלוויזיונית שלה.
סרט הגמר שלה ב'סם שפיגל' עסק בעבר המשפחתי מצד אביה, יליד צרפת. היא הפגישה את אביה עם עברו וניסתה לגשר על פער של שנים שבהן ניתק את קשריו עם משפחת אביו הנוצרי המתגוררת בצרפת. "אבי הגיע ארצה בגיל עשרים ורק פעם אחת חזר לביקור קצר. החלטתי שאני לוקחת את הסיפור של הנתק כפרויקט, ועודדתי אותו להתעמת עם העבר".
סבתה של מרלנג'ון נולדה בשנת 1915 בקונסטנטין שבאלג'יר בשם סימון למשפחת זרביב, השנייה משלושה־עשר אחים. אביה היה רב הקהילה והם ניהלו אורח חיים תואם. "כשהחלה מלחמת העולם השנייה היא נחשבה רווקה מבוגרת. זה לא היה אופייני בקהילה שלהם, וייתכן שזו מציאות שנגרמה בשל המלחמה", מסבירה מרלנג'ון, ומוסיפה כי סבתה היגרה לצרפת בתום המלחמה ושלוש שנים לאחר מכן, כשהיא בת 34, התאהבה בבחור קתולי בן עשרים ונישאה לו. יחד הביאו לעולם את אביה של מרלנג'ון, שהיה בנם היחיד.
"היו להם נישואין של אהבה", היא מדגישה. "זה ניכר מן התמונות ומהסיפורים ששמעתי מסבתי". אולם ימי האושר היו קצרים, והסבא נפטר בטרם עת בשעה שבנו היה בביקור בארץ. "אני מאמינה שהוא ברח מהתמודדות עם המוות של אביו, ובנוסף הייתה להם מערכת יחסים מאוד מורכבת", מסבירה מרלנג'ון את בחירת אביה להישאר בישראל.
איזה בית הם ניהלו מבחינת דתית?
"אבי למד בתיכון יוקרתי ליד הסורבון. הדת בצרפת מוחזקת על אש נמוכה והיא לא העסיקה אותו. סבתי שמרה על אורח חיים יהודי־מסורתי, וסבי לא התנגד לכך. להפך, כשבני המשפחה גילו שאבי לא עלה לתורה בבר המצווה, היה זה דווקא אביו הקתולי שדרש שיעלה, ואפילו ישב לצידו בבית הכנסת".
מה הביא את אביך לישראל?
"זה היה שילוב של מרד נעורים נגד אביו יחד עם העובדה שבימים ההם, אחרי מלחמת ששת הימים, רבים רצו להגיע ארצה ולחבור לתהילה של המדינה הקטנה שניצחה". לאחר ששב לפרידה מארץ מולדתו, הצטרפה אליו אמו ויחד עלו לישראל. "הוא רצה להתגייס לקרבי, אך סבתי לא הסכימה לחתום לבנה יחידה, והוא שירת כגיטריסט בלהקת חיל הים".
לאחר שהשתחרר, המשיך אביה לקחת חלק בעולם התרבות הישראלי כאמרגן של הזמרת רותי נבון, אך דווקא אז חל מפנה משמעותי באורח חייו. "אבא ורותי נבון עברו יחד תאונת דרכים קשה, שבעקבותיה חזרו שניהם בתשובה. כשהוא כבר שומר מצוות, הוא פגש את אמא, חיילת ששירתה כמדריכת טיולים, וחזרה בתשובה גם כן. הם התאהבו, התחתנו ובנו את ביתם באבני איתן שברמת הגולן. נולדו להם שלשה ילדים – אני האמצעית, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו".
שנים רבות אחרי היצירה הקולנועית שלה ב'סם שפיגל' שימשה מרלנג'ון תחקירנית ראשית בסדרה התיעודית 'אבודים' בהנחייתה של צופית גרנט, והייתה שותפה למסעי חיפוש אחר קרובים אבודים עד לרגע הגילוי והמפגש. במהלך עבודתה כתחקירנית בסדרה ערכה תחקיר הקשור לשורד השואה ישראל אורזך, בחיפוש אחר שני אנשים שהצילו אותו. היא לא ידעה שהתחקיר הזה יוביל אותה למציאת פרטים חדשים על סבא רבא שלה שנספה בשואה.
"סבא שלי מצד אמא, ראובן אדלר, גדל במינכן", היא מספרת. "עם עליית הנאצים לשלטון, אביו קרל, שהיה איש עסקים מוכר ובעל נכסים בעיר, שלח את חמשת ילדיו ואת רעייתו לפלשתינה. הוא נתן להם להבין שיסגור את עסקיו ויבוא. תמיד ידעתי שכאיש בעל השפעה בקהילה היהודית ובכלכלה של מינכן, זימנו את סבא רבא שלי לחקירה, ולאחר שיצא ממנה, מת מדום לב".
אך הסתבר שהמידע שהיה בידה לא היה מדויק. במהלך התחקיר לסדרה, עוד בישראל, היא נחשפה לארכיון של העיר מינכן. "הקלדתי את שמו של סבא רבא שלי, ולפניי הופיעו בקצרה תולדות חייו. להפתעתי נכתב שהוא נפטר במחנה דכאו, והמוות היה אלים".
יחד עם צופית גרנט וצוות התוכנית הגיעה מרלנג'ון לדכאו לצילומי התחקיר על ישראל אוזרך. "כשהגענו לדכאו", היא משחזרת, "גילינו שאסור לצלם משום שהארכיון והספרייה עשויים להיות מטרה לאלימות של אנטישמים. ביקשתי לשוחח עם מנהל הארכיון כדי לשכנע אותו שיפתח לנו אותו לצילומים של הסדרה, ובין היתר ציינתי שסבא רבא שלי מת כאן. הדמעות שלי כנראה שברו את האופי הגרמני הקשוח, והוא הוציא פתאום את התיעוד של יום ההגעה למחנה, שהיה גם יום הרצח. קראתי שהוא נרצח במגרש – אותו מקום שחציתי רגעים ספורים לפני כן, ושבתום לילה שלם של עמידה – האיש המכובד, הגאה, עמד וקמל. זה היה רגע חזק עבורי. קיבלתי הצצה לעולמו ולבחירה שעשה: להציל את כל משפחתו ולהיוותר כאן לגורלו.
"הוענקה לי במתנה ההיסטוריה שלי, שמספרת שאין זה סתם גורל מקרי שבזכותו נולדתי בארץ. זו השתלשלות שתחילתה בבחירה האמיצה של אב סבי", היא אומרת בהתרגשות. על התחקיר הנוגע לגיבור הפרק בסדרה 'אבודים' היא מספרת שמנהל הארכיון מצא עבורה את תעודת האסיר שלו, ובסוף אף נכנע לעיניה הלחות ואפשר להם לצלם סצנת שיא בסדרה, שבה נחשפו לפרטיו של האדם אותו חיפשו.
להשלמת הסיפור היא משתפת אותי בקורותיה של סבתה, לילי, שגדלה כילדה לא יהודייה בגרמניה, התגיירה, ונישאה לראובן אדלר, סבא שלה. אחותה הגדולה של לילי הייתה אירנה קליין – לימים אורנה פורת, שחקנית ידועה ומקימת התיאטרון לילדים ונוער שקרוי על שמה.
האחיות לבית קליין, היא מספרת, גדלו בפרבר קטן בגרמניה, בבית של הורים מתנגדי המשטר הנאצי. "הם הקשיבו לרדיו אסור, סירבו להתפקד למפלגה הנאצית והתנגדו לעלייתו של היטלר לשלטון. אורנה־אירנה, שהייתה כבר אז שחקנית מוכרת, נחשבה גם היא חלק מהברנז'ה האינטלקטואלית שזוהתה עם מתנגדי השלטון. היא גויסה לעבודת כפייה במפעל בתוקף צו של הרשויות.
לילי, סבתי, שהייתה אז נערה, נשארה בבית יחד עם אמה. אביה פוטר מעבודתו כיוון שלא היה חבר מפלגה, ונלקח לעבודה מחוץ לבית. באחת המתקפות ביתם נהרס, וכך מצאו עצמן סבתי ואמה ללא קורת גג, כאשר איש מהשכנים אינו פותח את דלתו בפניהן".
האכזבה מהעם הגרמני התעצמה עם הגעתם של האמריקאים שהוציאו צו המחייב את התושבים לצפות בצילומים לא מצונזרים מן המחנות. "הרוב המוחלט עצם עיניים מול הזוועות שהוקרנו על המסך, אבל סבתי לא רק שצפתה, היא אף שבה מרצונה לצפייה שנייה. היא יצאה משם לילי אחרת, והחליטה שהיא לא רוצה עוד שום קשר עם גרמניה".
המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ה,
כתיבה וצילום: אילה יבגי
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
