דקירה אחת. טיפה של דם על סטיק קטן, לספור עד חמש, צפצוף ותוצאה. ארבע פעמים ביום. איך שקמים ושעה אחרי האוכל. זוהי שגרה של סוכרת היריון. המתוקה הקטנה שלי כבר בת חמש, אבל אי אז בהיריון שלה קיבלתי את המתנה והבשורה, שיש לי מה שנקרא היריון מתוק.
היריון מתוק
בהתחלה הייתי קצת בדיכאון והלם. מה זה קצת? בכי, ייאוש וחידלון. מה הקשר סוכרת, וגם מה נראה לכם, שאני לא אוכל סוכר ופחמימות?! ומה נראה לכם עושים עם כל החשקים והקריזות של הרצונות בהיריון?! ואז חטפתי כאפה והבנתי שלא ממש שואלים אותי וזה המצב, ככה הגוף שלי מאותת לי: חמודה, את יורדת בתחנה הקרובה וזהו. אי אפשר להמשיך.
סחרחורות, חולשה ועוד כל מיני חוויות טובות ונעימות, בצירוף שיחת הבהרה של התזונאית והרופאה, הנחיתו אותי למציאות. הבנתי את גודל האחריות שיש לי עליי ועל העוברית הקטנה, וכל החשקים והרצונות (יואו שפתאום מצאתי את עצמי חולמת על קורנפלקס עם חלב, צימוקים ובננות – מאיפה זה הגיע בכלל?) לא מעניינים יותר. מציאות חדשה. סוכרת זאת מחלה. פתאום את מבינה שאם את לא תופסת את עצמך את חולה, וזה לא טוב בכלל.
זה בדם
דקירה אחת. טיפה של דם על סטיק, לספור עד חמש, צפצוף ותוצאה. מוצאת את עצמי ארבע פעמים ביום סופרת חמש שניות ומחכה בלחץ: מה תהיה התוצאה? אני מאוזנת? הגזמתי? איזה שיקוף מטורף, אי אפשר לזייף. אם נשנשת איזו חתיכת פחמימה, זה ישר יראה. אם פילחת איזה אשכול ענבים, התוצאה תקפוץ לשמיים. אין לשקר לעצמך ואין לספר סיפורים, זה בדם! רואים הכול! וזה מחובר לאפליקציה, בסוף יום יש דיווח. אין לאן לברוח.
חמש שניות של תפילה וקצת תחינה, שלא יקפוץ, שאורז יתאים לי, שלחם יעבור, מה, גם קינואה מקפיץ לי? די נו, זה אוכל של תוכי! או שזה בעצם דוחן? והגוף לא משקר. מה שנקרא, נכתב בדם. כל מה שאכלת מראה לך אם הגוף שלך יכול להתמודד איתו או לא. אמת צורבת.
היו פעמים, כשלא עמדתי בפיתוי בפני אבטיח קר בשיא הקיץ או איזה ביס מקינוח, שפשוט לא מדדתי אחרי, כי חשבתי שאם לא יודעים זה פחות נורא. לא? מסתבר שלא.
דקירה אחת, טיפה של דם, סיפרה לי סיפור כל פעם מחדש. מה טוב לך? את מוכנה להקשיב? אז יצאתי למסע והתחלתי ללמוד על שילובים בין שומן לחלבון, על הבדל בין שעות האכילה, על משמעות ההליכה והכושר לסוכר. ולא, שלא תחשבו לרגע שהטור הזה משתנה לטור תזונה ושינוי אורחות חיים. לא שאני נגד.
השפעה מיידית
אבל שמעו קטע, התחלתי למדוד וגיליתי שהמון דברים בריאים שאני אוכלת שנים בכלל לא טובים לי. אני לא מדברת על מגנום שקדים מובחרים, שהוא בריא לנפש ויש בו שקדים וקקאו והוא מלא באנטי־אוקסידנטים. אבל תתרכזו רגע, הכנתי במסירות נפש לחם מכוסמת ירוקה שהשריתי והתססתי 24 שעות. אל תשאלו איזה ריח זה. איכס. הכנתי טורטיות מעדשים כתומות ומה לא. ואז, כשבדקתי, הסוכר עף לשמיים. בקטע רע, כן? ודווקא איזה לחם פשוט עבר סבבה. גיליתי שיש מה שנחשב בריא, ויש מה שבריא לי. זה בדם!
מה שטוב לי
משם המסע שלי ממשיך למקומות הרגשיים והרוחניים, ואני חושבת איך כולנו צריכים מד כזה ללב, לנשמה, לתפילה, שיראה לנו ישר – דקירה אחת, חמש שניות, תפילה ותוצאה: מי את? מה טוב לך? את רואה את ההשפעה? זה מקפיץ לך את הלב? החברה הזאת בריאה לך? מה שאמרת, מה שלא אמרת, הכול משפיע, הכול מחובר, אי אפשר לברוח מהשאלה הזאת. מי לה' אליי? האם את מחברת הכול לה'?
בכסלו ובחנוכה יש עניין של גבורה ואור. לעמוד מול רבים, מול חיצוניות, מול התנוונות וחושך. אז שתדעו שיש לנו קטע, בקיץ, בטיול המשפחתי המורחב, בסוף המסלול, כשכולם גמורים ומזיעים – אנחנו עושים עצירת גלידות שוות לכולם. ככה כולם סביבי היו עם טילונים ומגנומים הכי מושחתים ושווים, ואני שתיתי מים. ולרגע לא הרגשתי מסכנה או שנדפקתי. ישבתי שם והרגשתי בעיטה של חיים שנובטים בי, ושאני חיה חיים שבהם אני לא בורחת ומסתתרת מעצמי, ממה שעובר עליי, ממה שלא טוב לי. דקירה אחת בנקודה של האמת, טיפה של דם ולב, רגע כואב, חמש שניות של תפילה וצפצוף. הנה, זאת ההשפעה. איזו גבורה לראות מי אני באמת.
כמו כן, אני בטוחה שספינג' וסופגנייה לא נכללים בבדיקה הזאת, כי זה מאכל קודש, והרי קודש שורף סוכרים ופחמימות, לא?
קרדיט-חנה כהן אלורו
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
