יש רגעים שבהם הגוף עוצר אותנו. לא שואל, לא מתנצל, פשוט מניח יד ואומר: עכשיו. עכשיו לנוח. עכשיו להאט. עכשיו להקשיב. אנחנו קוראות לזה מחלה, אבל לא פעם זו דווקא החלמה שמבקשת להתרחש.
העולם שבו אנחנו חיות לא ממש מאפשר להיות חולות. לא באמת. יש ציפייה שנחזור מהר לשגרה, שניקח משהו שיעביר את התחושות, שנמשיך לתפקד. כאב ראש? כדור. עייפות? קפה. חולשה? "זה רק וירוס".
אבל הגוף, ובמיוחד גוף נשי, לא עובד בקצב הזה. הוא מדבר עונות. הוא מבקש מחזורים של פעולה ומנוחה, אור וחושך. ואם לא מקשיבים לו מספיק זמן, הוא מגביר את הקול.
זמן החלמה
שבט הוא חודש של אור מתחדש ושל רפואת האור. העצים עדיין עירומים, האדמה קרה, אבל בפנים משהו כבר מתחיל לעלות. השרף בגזע נע לאט, כמעט לא מורגש. יש התארגנות סמויה פנימית בקצב האדמה והשמיים.
כך גם בהחלמה. מחלה היא לעיתים קריאה פנימית להתכנסות. לא כשל של הגוף, אלא חוכמה עמוקה שלו. זה הרגע שבו הגוף מבקש להפנות אנרגיה פנימה – לניקוי, לאיזון, לבנייה מחדש. וכשאנחנו ממשיכות "כרגיל", אנחנו גוזלות ממנו את התנאים להחלים באמת.
כשהגוף שלנו מאותת שהוא לא חש כרגיל, קודם כול חשוב להקשיב לו, ולהסכים לעצור. אפילו אם זה אומר לבטל, לאחר, להיות פחות זמינה. לאפשר רגע של שכיבה אמיתית ורשות להתכנסות, לחשבון נפש רך. תעצרי, קחי נשימה עמוקה. אכלי אוכל פשוט וחם. שתי מים. הפחיתי גירויים. ובעיקר תני לעצמך את רפואת האור.
יש רפואה עמוקה ומוכחת לאור השמש. חשיפה יומיומית לאור טבעי, במיוחד בשעות הבוקר, משפיעה ישירות על מערכות ההחלמה בגוף. האור שנכנס דרך העיניים והעור מסנכרן את השעון הביולוגי, מווסת הפרשת מלטונין וסרוטונין, ותומך במערכת החיסון.
מחקרים מראים שאנשים שנחשפים לאור יום באופן קבוע מחלימים מהר יותר, ישנים טוב יותר, ומדווחים על פחות דלקת ועייפות. אישית עזרתי למאותגרות פוריות רבות רק על ידי איזון זמן השינה בחשיכה וחשיפה לאור שמש.
פשוט להיות
מה שהגוף צריך עכשיו זה לא שמש קופחת, אלא שמש של שבט. שמש נמוכה, רכה, כזו שאפשר לשבת מולה עם כוס תה, ליד חלון פתוח או בחצר, ולתת לה לגעת בעור כמה דקות ביום. בלי לעשות מזה עניין. פשוט להיות.
בעולם העתיק, היו מוציאים חולים לשמש כדי להזין חיים. עד היום חולים מדווחים על שיפור משמעותי פשוט בחשיפה לשמש טובה למשך כמה דקות ביום. האור היה תרופה בסיסית, יומיומית, זמינה.
אולי ההחלמה האמיתית מתחילה ברשות. הרשות להיות חלשה. הרשות לא לדעת מתי זה יעבור. הרשות לתת לגוף להוביל.
שבט מזמין אותנו להתבונן בגוף כמו בעץ. לא לדחוף אותו לפריחה מוקדמת, לא להיבהל מהעירום, אלא לסמוך על כך שמתחת לפני השטח מתרחשת עבודה שקטה, מדויקת וחכמה. ואם נסכים להיות ולהרפות באמת – אולי נזכה גם להארה טובה.
כותבת: אסתר לחמן
המשך הכתבה בגיליון שבט תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
