אני רוצה לשתף אתכן בחוויה מהפכנית, חוץ גופית, רוחנית, מטרללת, מפחידה ומעצימה שעברה עליי בשבוע שעבר. על הבמה של הסצנה הזאת יושבת שחקנית אחת עם טלפון נייד פתוח על ווטסאפ ובורא עולם.
כתבתי הודעה למישהו שעדיף שלא אכתוב לו. למה כתבתי? הרבה תשובות באמתחתי אשר נגינתן ערבה כל כך שעוד רגע גם אתן תכתבו לו.
אקדים לומר שלאחרונה ירד לי משמיים המשפט הבא:
"אל תעשה מהחטאים שלך תורות", מתנה עצומה שמשנה את חיי.
מה הכוונה לא לעשות מהחטאים תורות? להיות מוכן להיות חוטא בלי תירוצים. למה אני מתקשה להיות רק חוטאת וממהרת לתרץ? כי בשכלי העקום לקדוש ברוך הוא אין מספיק אהבה כדי לאהוב את רמה החוטאת.
משום שרק את עצמי אני אוהבת וחיים בלי אהבת השם אינם חיים, אני מתרצת את חטאי. הבעיה היא שאם מצאתי תירוץ למעשה, בשביל מה צריך להתפלל? בעודי חלשה, תאוותנית, חוטאת, אני מתחננת על חיי. יודעת באופן תהומי עד כמה אני תלויה בבורא עולם. לולא עוזרו לא יכול לו! חור קטן בתסריט. ברווח נכנס תירוץ ובכך מרחיק אותי מהתפילה. כגודל התירוץ כך המרחק.
מערבולת של טרלול
אני יושבת עם טקסט כתוב בתיבת הווטסאפ, האצבע שלי במרחק חמישה מילימטר ממקש ה"שלח" תחילה, ובמהלך היום הוא מתקצר למילימטר אחד. בורא עולםבראני לא הססנית. רוצה – עושה, דילמה – החלטה.
בנתוני הבסיס של הדיסק הקשיח שלי אני בוודאי שולחת את המסרון הזה כמעט בצמוד לרצון שלי לשלוח אותו.
האצבע כבר מרפרפת על המקש ותפילה עולה בליבי: "אבא'לה, אני לחצתי, לוחצת ואלחץ. אין בי שום כוח שיכול לכבות אש של רצון גם אם אינו נכון לי וגם אם יביא איתו הרס וחורבן. אתה מכיר אותי – בראת אותי כך! ניסיתי אלף פעם ולא הצלחתי להתגבר. נכשלתי ונכשלתי ואחרי כן גם נצמדתי לתחושת הכישלון באדיקות. אם אתה לא נותן לי את הכוח, אני לוחצת. אבל לך יש את הכוח על האצבע שלי, והיא לא תעשה שום דבר שאתה עוצר אותה מלעשות, אז עצור אותי. אל תפטר אותי, תחזק אותי!"
קשה לי לתאר לכן איזו תחושה מטורללת התערבלה בתוכי. הדופק שלי עלה באופן כזה שבשלב מסוים חששתי שאתעלף (מסמנת וי על קפיצת בנג'י שמעולם לא עשיתי(.
אלוקים, אצבע וגברת!
תחושת החיות הכי מעורבלת רחשה בשדה הקרב שלי. הידיעה שאני מטבעי לוחצת והאמונה שאני לא יכולה ללחוץ אם השם לא רוצה שאלחץ, יצרה פרדוקס שתחושת החיים שבו הייתה טוטאלית.
עם השעות הצטמצמה התפילה ל"אם אתה לא עוצר אותי, אני לוחצת", או "מי מלך? אתה מלך!". יום שלם העברתי כך. קצת אכלתי ובשאר כמעט השתגעתי.
ברור שיהיה מי שיסתור את כל מה שאני כותבת פה, ואסכים איתו – אדם לא צריך להכניס את עצמו למצבים משוגעים. אנחנו צריכים לשמור על תמימות ופשטות בעבודת השם הבלתי מושג אשר אין בו תפיסה כלל. אבל מה קורה אם אני כבר משוגעת והקצוות שלי פעילים בנהמה של לילות שלמים ביער? האם אין לי מקום בתורת משה ובאהבת השם?
אני לא מרגישה שמצליח לי בכוחות עצמי. ניסיתי עשורים על עשורים ואני מסכמת אותם בכך שאני מצליחה רק כשאני חשה שבכוחותיי לא אצליח לעולם.
רק שם אני פוגשת את התלות שלי בבורא עולם, ורק שם נולדת תפילת העני שמשנה את הסדרים. זו אינה שיטה, משום שאם אחוש לרגע שהפתרון או חלק ממנו בידי, לא תהיה תפילתי תפילתו של עני.
בסופו של יום עיסיתי ברוך את האצבע שלי, זו שנכנעה לבורא עולם ולא לחצה. ניסי ניסים.
