אם ובת: לבנת בן חמו ואימה אסתר מתחברות לשורשים

לבנת בן חמו ואימה אסתר משתתפות במדור אם ובת, ומספרות על הבתים החמים בהן גדלו, על החזרה לשורשים המרוקאים, ועל איך זה להיות בעמדת מפתח בתחנת הרדיו המובילה בישראל.

עם השנים אני לומדת לחזור ולדבר את שפת הבית, בלי נימת התנשאות או בדלנות”. לבנת ואסתר בן חמו. צילום: עידן סנקר

לבנת בן חמו (31), אימא לשתיים, שדרנית ועורכת מוזיקלית בגל”צ ובגלגל”צ, מנחה אירועי תרבות, קריינית, כותבת ומוזיקאית. “בשנה וחצי האחרונות עובדת על חומרים מוזיקליים שלי, וחולמת שהשגרה שלי תהיה כתיבת שירים, הלחנה והופעות”. מתגוררת באשדוד.

כאן זה בית
בית בשבילי הוא מקום של חום, אהבה וניחוח אוכל מתבשל. השפה שלתוכה גדלתי בבית ילדותי קיבלה פנים אחרות כשהתגייסתי לגל”צ, למדתי באקדמיה וטעמתי דברים אחרים. התחלתי לדבר את שפת תל אביב החילונית, והחזרה הביתה הפכה לחוויה מורכבת. התקשיתי להביא להוריי את השפה החדשה והשכלתנית ונוצר פער שהרחיק בינינו. עם השנים אני לומדת לחזור ולדבר את שפת הבית, בלי נימת התנשאות או בדלנות, ובאופן שמאפשר לי להביא את כל הצדדים שלי.

הלימודים היו תמיד במקום חשוב בבית. הוריי, על אף שלא זכו לאמצעים למיצוי יכולותיהם המקצועיות, דאגו שלנו יהיו כאלו. הם בנו את הביטחון שלי דרך אמונתם בי, אהבה ופרגון, שעם השנים אני מבינה את חשיבותם. ידעתי שמבחינת הוריי אני הכתר וזאת תחושה עוצמתית.

זיכרונות ילדות
במשך תקופה התגוררנו בבית סבי וסבתי. אני קרויה על שם סבתי נונה-לונה, שזה ירח, ואני לבנת, לבנה. את סבי, שעבד בנמל, כינו ‘בן חמו תהילים’, כי בכל הפסקה ישב וקרא תהילים. הוא היה סבא מדהים. כשנפטר הייתי נשואה, עם שאלות לגבי מתי הזמן הנכון להפוך להורים, ופטירתו עוררה בי רצון עז לכך. הייתה לו ערימת ספרים על השולחן והוא כל הזמן למד תורה. אחרי שנפטר מצאנו מחברות שבהן כתב שירה ופיוטים בכתב יד ציורי ומעוטר, לא ידענו על כישרון הכתיבה שלו.

באחד הביקורים אצלו, לפני שנפטר, הפעלתי את מכשיר ההקלטה בנייד ושוחחנו שיחה עמוקה על הלימוד. נדהמתי וחשתי צביטה, איך הוא כזה מאור גדול ולא ידענו. הערכנו אותו תמיד, אבל לא הערכנו עד כמה יש לו הבנה עמוקה בניתוח הטקסטים שהוא לומד. במקום כלשהו, הסביבה רואה ‘בן חמו’, מרוקאי, ולא מתייחסת לעושר הרוחני שהוא מביא כהשכלה. חלק מהטרגדיה שלנו כמזרחים במדינת ישראל זה שגרמו לנו לפקפק בהורים שלנו, במורשת ובמשפחות שלנו. גרמו לנו לחשוב שההשכלה, עולם הרוח והאמונה נמצאים רק במקום אחד.

החצי
שי (33). הוא אדם פרטי וחשוב לו להישאר כזה. הרבה מהצלחתי היא בזכותו. הוא אבא מדהים, מפרגן לחלומותיי ומאפשר לי לצמוח.

הפירות
חלמתי להיות אימא, למרות שלקח לי זמן להבשיל לזה. ברגע שנולדה בכורתי – משהו בי נרגע. חשוב לי להיות אימא משמעותית, לגדל ילדים שמחים שמאמינים בעצמם. אני מסיימת את היום עם חשבון נפש על ההורות, כשייסורי המצפון הם חלק בלתי נפרד.

חוויה מעצבת
הלידות, דרכן אני רואה את השינוי הפנימי שלי. הלידה הראשונה הייתה חוויה קשה, ויחד עם זאת, ברבדים העמוקים היא פתחה פתח והולידה משהו בנפשי. בעקבותיה הוצאתי דברים שהיו בתוכי שנים ולא היה בי האומץ, התחלתי להביא את המוזיקה שלי לעולם. רציתי שלבתי יהיה מודל של אימא שמתגברת על הפחד ועושה מה שהיא אוהבת, גם כשההצלחה אינה מובטחת.

תיקון עולם
הפערים החברתיים נוכחים ויש לי להט לתיקון עולם מזרחים-אשכנזים. נכון שבאופן אישי אני במקום מרכזי ומשפיע בחברה הישראלית, אבל כשאני מדברת אינני חושבת רק על עצמי, אני חושבת על כל הילדים שפגשתי ועל אלו שלא. המציאות מורכבת. ברור שלצד משקפיים חברתיים סוציולוגיים יש משקפיים משפחתיים אישיים, אבל העשייה שלי מופנית ליצירת מציאות שבה לכל ילד תינתן הזדמנות בהתאם ליכולותיו וללא קשר למוצאו, מקום מגוריו או השכלת הוריו. יש שינוי, אבל הדרך ארוכה.

אם לא היית מה שאת היום, אז היית…
עורכת דין או חוקרת יהדות באקדמיה, שזה אגב היה על הפרק. בכל מקרה, אני צריכה קהל ומחיאות כפיים.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך
הלוואי שבנותיי תרגשנה ממני את הפרגון, האהבה והאמונה ביכולותיהן, כפי שהרגשתי כילדה. זה משהו שנתן לי כוח גם כשהיה קשה והאדמה תחתיי רעדה.

שרשרת הדורות
מתפללת להעביר הלאה את האומץ להגשים שאיפות וחלומות, בלי חשבון מה יגידו ובלי פשרות.

על אימך
אימא קשובה, אישה חזקה עם דרך ארץ ונועם הליכות. עם השנים אני מבינה כמה עוצמה וחוזק יש בה. על אף הקשיים, היא נאבקת לתת לעצמה ולרצונותיה מקום, והכל בחוכמה ובעדינות. היא לא עומדת במקום ונמצאת בעבודה פנימית מדהימה. לא תמיד התנהלתי כמו הבת שהיא חלמה עליה, אבל היום יש בינינו פתיחות, הערכה והבנה. לבתי הקטנה קראתי על שמה, מתוך רצון שתיקח ממנה את הטוב.

אסתר בן חמו (54), אימא לארבעה וסבתא לשלושה, סייעת טיפולית בכיתת לקויי למידה. מתגוררת באשדוד. “אני מתגוררת כאן מאז לידתי, הייתי פרי הארץ הראשון להוריי שעלו ממרוקו”.

כאן זה בית
גדלתי בבית ספרדי חם ואוהב, עם חמש אחיותיי בחברוּת קרובה. אימי קיבלה את פנינו מדי יום עם ניחוחות תבשילים ודאגה אמיתית. למרות שלא ידעה קרוא וכתוב בעברית, הייתה יושבת לידנו בזמן שהכנו שיעורים, כשהיא תופרת או עוסקת במלאכה אחרת. עצם הנוכחות שלה הייתה העזרה, וזה חרוט בליבי. לא היו אמצעים, אבל הוריי עשו הכול כדי שלא נרגיש חוסר.

זיכרונות ילדות
הבית היה מסורתי, כזה שעושים בו קידוש וצופים בטלוויזיה. כשהוריי הגיעו ארצה רצו לשלוח אותם לעיירת פיתוח, אך הם סירבו ולא הסכימו לפנות את מקומם באונייה. סבתי מצד אימי, שעלתה לפניהם, כיוונה אותם לערים, שהבינה שבהן טוב יותר. הם נשארו על הסיפון זמן רב עד שקיבלו את מבוקשם.

סבתי הייתה אופה מוכשרת. אהבתי את העוגות שהייתה מכינה לי, ויש לי זיכרון שסביבו גם היום עולים בי רגשי חרטה: הייתי אומרת לה “סבתא, את רק תכיני עוגות אבל אל תביאי אותן אליי”. לא רציתי שהיא תבוא לבית הספר, התביישתי במראה שלה. אינני מבינה איך עשיתי זאת. כשגדלתי ונדרש ללוות אותה לבדיקות ולקופת החולים, הייתי מתנדבת ועושה זאת בשיא הגאווה. לא התביישתי בדיבור המרוקאי, במראה ובפשטות. זה היה סוג של תיקון.

אהבתי ללמוד. בכיתה ז’ אותרתי כמחוננת ועברתי ללמוד בפנימייה דתית בכפר בתיה. זאת הייתה תקופה משמעותית וחווייתית, שעיצבה אותי ואת מי שאני היום. התחזקתי מבחינה דתית והמפגש עם הבית לא היה קל, בעיקר בשבתות. כשאחיותיי הלכו לים, אני הלכתי לבית הכנסת. הוריי קיבלו את השינוי ללא קושי ועם השנים גם אימי התחזקה.

החצי
אלי (59), עלה ממרוקו כתינוק. הכרנו במשתלה שבה עבדתי לפני השירות הלאומי. הוא הגיע עם חבר לקנות עציץ, התחלנו לדבר ומאז אנחנו יחד. כשיצא לפנסיה רפואית, התפלל למצוא עיסוק שיזכה אותו לעשות מצוות וחסדים וזכה להיות גבאי בבית הכנסת של ילדותו, בו התפלל אביו ז”ל כל חייו.

הפירות
בת בכורה ושלושה בנים. יש ביניהם פערי גיל והרבה תפילות ליוו את הגעתם לעולם. אחרי שקיבלתי על עצמי כיסוי ראש, נולדו שני הצעירים. אני אומרת שהם יצאו כאלו חזקים בדת בזכות התפילות. לפעמים יש בי תחושת החמצה שלא למדתי ולא מיציתי את כישוריי, אבל אז אני מביטה בהם ומתמלאת שמחה על שגידלתי אותם בנחת, שהייתי שם עבורם וליוויתי את דרכם. אני גאה בהם. כשלבנת קראה לבתה על שמי הופתעתי והתרגשתי. בעלי התרגש עוד יותר וקנה לי טבעת יהלום לכבוד המעמד.

חוויה מעצבת
הלימודים בכפר בתיה. גמעתי שם הכול מכל. אני אוהבת ללמוד, לדעת ולהבין. קיבלתי שם ידע תורני, רוחני וכללי בשפע. יש שיחות מיוחדות שעד היום חרוטות בי, זה השפיע על האימהות שלי ועל חיי.

אימא עובדת
השתדלתי תמיד לקבל את פני ילדיי כשחזרו מבית הספר. הייתי מניחה הכול בצד ומקדישה את הזמן להם. אוכלים יחד, מכינים שיעורים, משחקים, סיפור לפני השינה. רק אחרי שהלכו לישון, הייתי מתפנה לענייני הבית. בסדר העדיפויות הילדים היו מעל הכול.

חלום
בפן המשפחתי אני מרגישה שכל משאלות ליבי ותפילותיי התגשמו. לראות את ילדיי מגובשים ומאוחדים, העונג הגדול סביב שולחן השבת, עם דברי התורה והפיוטים, זה הדבר האמיתי. בפן האישי, אני רוצה להמשיך להתפתח. כולם כבר גדולים, אני כאן בשבילם אבל רוצה גם להקדיש זמן לעצמי, לנפשי. אני מקיפה את עצמי בהעשרה ובלימוד שליבי חפץ בו, ומבקשת עוד.

שרשרת הדורות
שיהיו בשמחה, כי שמחה מושכת טוב, ושיהיו בהכרת הטוב והודיה על הכול.

על לבנת
לבנת הייתה תמיד מוכשרת ומיוחדת. היא התחילה לכתוב ולקרוא בגיל ארבע וחצי ואובחנה כמחוננת. יש לה כישרון במה ועוצמה, ולצד זה רגישות, התחשבות ואכפתיות. אני גאה בה על הצלחותיה ושמחה שהיא לא שוכחת את המקום שממנו הגיעה, דתית וחברתית. נפלה בידיה הזכות לשמש בתפקיד שמאפשר להיות שופר לדברים חשובים והיא עושה זאת בהארת פנים, עם המילים הנכונות, בזמן ובמקום הנכונים.

לתגובות: [email protected]

המדור פורסם במגזין פנימה חשוון. להצטרפות למגזין לחצי כאן

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה