אמא במשרה מלאה

תקופה שבה שילוב בין אימהות לקריירה הפך לאידיאל, ולעתים קרובות גם לכורח כלכלי, נשים רבות קורסות תחת הניסיון לתחזק בית מתוקתק, ילדים מחונכים ועבודה דורשת. נשים שבחרו לפרוש מהמרוץ ולקחת פסק זמן משמעותי לגידול הילדים, מספרות על אימהות אחרת, על בית רגוע, על פניות רגשית מופלאה, ואפילו על אפיקי פרנסה חדשים שנפתחו להן

כולנו חיות את הג’נגול האינסופי שבין בית לעבודה, בין הורות לקריירה, בין דרישות הבוס לדרישותיהם של הילדים (ומי יודע מי מהם יותר קשה לריצוי). לא פעם אנחנו מרגישות שהניסיון לעשות “גם וגם” גורם לנו לפסוח על שתי הסעיפים, ולעשות כל עבודה באופן חלקי.

דווקא היום, בעידן שבו נשים הן חלק אינטגרלי משוק התעסוקה, ורבות בוחרות לממש את כישרונותיהן ואת השכלתן באמצעות בניית קריירה מרשימה, רבות מגיעות למסקנה כי המימוש הגדול ביותר מבחינתן הוא דווקא האימהות. הייטקיסטיות, מנהלות חשבונות, עובדות מערכת החינוך, בעלות תארים ראשונים ושניים, ואפילו אבות, לוקחים פסק זמן, קצר או ארוך, משוק התעסוקה כדי לראות את הילדים גדלים מקרוב, כדי להיות נוכחים בחוויות הינקות הראשונות שלהם, וכדי לשים את הבית במרכז.

כזו היא גם אלכסנדרה אורלוב גולדשטיין (36), שעזבה את חברת ההייטק המבוקשת שהיא עבדה בה, וויתרה על משכורת ותנאים מתגמלים במיוחד כדי להיות פשוט אמא. “כמו כל הייטקיסטית ממוצעת, הייתי בטוחה שכשהבת שלי תהיה בת חצי שנה, אחזור לעבודה”, היא מדגישה. “אפילו קיבלתי בונוס לפני הלידה, התחלתי פרויקט חדש, אהבתי מאוד את החברה, היה מלהיב”.

אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לפני ארבע שנים וחצי ילדה אלכסנדרה את בתה הבכורה, ומהר מאוד היא הבינה כי המרחק בינה ובין חזרה לעבודה גדול מאוד. “כשהבת שלי הייתה בת ארבעה חודשים – ואני זוכרת את זה עד היום – היא ינקה, נרדמה, הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: ‘איך אפשר לעזוב יצור כזה קטן וחסר ישע?’ הבנתי שאני רוצה לגדל אותה, ולא שהמערכת תגדל אותה”.

אלכסנדרה, בעלת תואר ראשון במחשבים מהטכניון ותואר שני במנהל עסקים, הייתה אז בעיצומה של בניית קריירה מרשימה. “מאוד אהבתי את העבודה שלי, והיו לי תנאים מאוד טובים”, היא מספרת, “כן מתחשבים באימהות בהייטק, אבל גם בהתחשבות הכי גדולה את יוצאת ב-07:00 בבוקר לכיוון הגן עם הילד, ובמקרה הטוב את חוזרת בשעה 17:00. בתקופות לחוצות את גם ממשיכה לעבוד מהבית מ-20:00 עד 23:00 כשהילד הולך לישון. את הלפטופ לוקחים כמובן הביתה”.

העבודה תובענית, אבל גם התנאים בהתאם, איך קיבלת את ההחלטה לוותר על המעמד ועל המשכורת?
“זה היה בשלבים. בהתחלה דיברתי על זה עם בעלי, וחשבנו שאתפטר, אמשוך את הפיצויים, אחתום אבטלה, וכשדמי האבטלה יסתיימו – אוכל לחזור לעבוד במקם אחר. בעבודה הציעו לי חל”ת עד גיל שנה, ביקשו שלא אתפטר. גם אני וגם הבוסית שלי כמעט בכינו. לא רציתי לעזוב, היה לי מאוד כיף בעבודה, אבל החלטתי שאני רוצה להיות קודם כל אמא”. 

מה היה השלב הבא?
“אחרי תשעה חודשים שבהם הייתי עם בתי בבית, התראיינתי לשלושה מקומות עבודה. בשניים מהם התקדמתי לשלבים האחרונים, אבל ביטלתי את הראיונות האחרונים, כי הבנתי שאני רוצה להמשיך ולהיות איתה בבית. כשהיא הייתה בת שנה וחצי, הבנו שגם ככה אנחנו רוצים עוד ילד, אז אין בשביל מה לחזור לעבודה”. אלכסנדרה נשארה בבית, ילדה את בנה כשבתה הבכורה הייתה בת שנתיים וחצי, וגם לאחר לידתו לא חזרה להייטק.

לא הרגשת מיצוי או שעמום בבית?
“ברגע שבחרתי להישאר בבית, התחלתי לחפש את עצמי. בהתחלה השתכרתי כפרילנס מתכנות, ובמקביל עשיתי קורס של הדרכת הנקה. זה תחום שעניין אותי, ופשוט נשאבתי אליו. היום אני מדריכת הנקה ויועצת שינה בגישה היקשרותית. אני גם מנהלת שתי קבוצות פייסבוק גדולות בתחום, ‘שביל החלב – קבוצת אימהות מניקות’ ו’הורות מחבקת – על הורות ושינה בגישה הקשרותית’. בהייטק הרווחתי פי שישה ממה שאני מרוויחה כיום”, היא מודה, “אבל אני לא מצטערת ולו לשנייה על ההחלטה שקיבלתי”.

ההחלטה להישאר בבית הייתה כרוכה כאמור בוויתורים כלכליים משמעותיים, ומן הסתם, אומרת אלכסנדרה, אינה אפשרית לכל משפחה. “זכיתי בבעל תומך, שהמקצוע שלו גם מתגמל כלכלית, מה שעזר לי לעשות את השינוי הזה בחיים”, היא מסבירה. “בעלי נשאר לעבוד בהייטק, ואילו אני ויתרתי במודע על קריירה מבטיחה לטובת אימהות. שנינו חושבים שזו ההחלטה הכי טובה שעשינו, וזה משתקף גם בילדים שלנו. יש לנו הרבה זמן איכות איתם בזכות העובדה שאני בבית. קצב החיים הרבה יותר רגוע, אני לא ממהרת כל הזמן להספיק גם להיות אמא וגם לעבוד עשר שעות ביום. היום אני עובדת בקצב שלי, והעסק שלי גדל ביחד עם הילדים”. 

אימהות אחרת

במשפחות ברוכות ילדים השיקולים הכלכליים הם לרוב מורכבים הרבה יותר, ההוצאות גדולות ואת ההכנסות יש לנהל כמובן בהתאם. יחד עם זאת, הזמינות והפניות שנדרשים מזוג הורים כדי לחנך, לטפל ולהרעיף אהבה על ילדיהם, נראים לעתים כמשימה בלתי אפשרית. בייחוד כשבבית נמצאים כמה ילדים קטנים בגילים צפופים, וכששני ההורים עובדים באופן שוטף.

אפרת ג’קסון (52) עבדה במצטבר כעשר שנים בריפוי בעיסוק במסגרת משרד החינוך. היא גרה בירוחם, נשואה לאיתן, יש לה ילדים כמניין שבטי ישראל (שגילם נע בין 9 ל-30), והיא גם סבתא לנכדים. את עבודתה בריפוי בעיסוק היא אהבה מאוד, ולמרות זאת, לאחר לא מעט התלבטויות, ובהיותה אמא לילדים קטנים, החליטה לעזוב אותה ולהתמסר לביתה.

“אהבתי את המפגש עם הילדים”, היא מספרת, “הייתה גם נוחות בעבודה – במסגרת משרד החינוך היו לי כל החופשים, וזו הייתה עבודה טובה שמתאימה לאמא”. למרות זאת, ככל שמספר הילדים בבית גדל, החלה אפרת, כמו נשים רבות, להוריד את אחוזי המשרה. “אפילו שהעבודה הייתה לכאורה נוחה, רציתי להשקיע יותר בגידול הילדים, להיות איתם יותר בבית”.

קו פרשת המים הגיע מבחינתה לאחר פז”ם מרשים באימהות – היא הייתה כבר בת 38 ואמא לשמונה, ואז היא גילתה שהיא נושאת ברחמה תאומות. “ביקשתי חל”ת לשנה, הרגשתי שקיבלתי כזאת מתנה, ולא רציתי לתת למטפלת או למישהי אחרת ליהנות ממנה. החל”ת לא אושר, ואז החלטתי להתפטר מהעבודה”, היא מסבירה.

עברו ארבע עשרה שנה מאז, ואפרת עדיין זוכרת את גודל ההתלבטות. “החלטתי לעזוב אחרי הרבה מאוד שיקול דעת. הבנתי שיש השלכות, שאולי לא אוכל לחזור למשרד החינוך, שאולי אני מפסידה את כל ההטבות, את נושא הפנסיה, אבל מבחינתי הדבר הכי חשוב היה לנצל את הזכות הזאת לגדל את הבנות”. 

איך הסביבה הגיבה להחלטה שלך?
“רוב האנשים סביבי הרימו גבה. הצעד הזה לא היה נראה כל כך מובן, אבל אני הייתי מאוד בטוחה בו. גם בדיעבד אני יודעת שקיבלתי החלטה נכונה. אחרי התאומות נולדו לנו עוד שני בנים, וגם אותם גידלתי בבית”. 

איך מסתדרים מבחינה כלכלית?
“אנחנו גרים בעיירת פיתוח, והמחייה כאן זולה יותר. בגלל שאנחנו משפחה ברוכת ילדים יש גם הרבה הטבות והקלות. בעלי מורה, והייתה המשכורת שלו. ברוך השם הסתדרנו. אנחנו אנשים פשוטים, מסתפקים במועט”. 

ג’קסון מבהירה כי ההבדל בין גידול ילדים תוך כדי קריירה לבין התמסרות מוחלטת להורות הוא הבדל של שמים וארץ. “הרגשתי את זה לא רק על הילדים הקטנים שגידלתי כשכבר הייתי בבית. העובדה שלא עבדתי השליכה לחיוב גם על הילדים הגדולים יותר”, היא מתארת. “הייתי יותר בנחת, לא לחוצה בבוקר לפני העבודה. יכולתי להכין כל יום ארוחה חמה, ובסופו של דבר כולם נהנו מזה”.

ולא הרגשת פספוס מקצועי?
“ממש לא, גם לא הרגשתי שאני מבטלת את עצמי. הרגשתי שאני פשוט מתפתחת לכיוונים אחרים. האימהות הייתה אצלי הדבר שהכי מבטא אותי. בשנים האלה, שבהן לא עבדתי מחוץ לבית, עסקתי קצת בהדרכת כלות, בשידוכים, העברתי כל מיני שיעורים, מצאתי לעצמי כל מיני נישות”.

לפני שש שנים, כשבנה הקטן היה בן שלוש, המציאה את עצמה אפרת מחדש ברמה המקצועית, הפעם בתחום הבמה. “יצאתי במופע יחיד לנשים בשם ‘כיסופים של אמא’, שמדבר על תמונות מחיי היום יום של אם למשפחה ברוכת ילדים. הוא מתאר התמודדויות מול מגוון גילים: ינקות, התבגרות, גיוס הילד לצבא וגם השלב שבו הוא מתחתן ויוצא מהבית. המופע הוא שילוב של הומור ורצינות, ואני מרגישה שיש הזדהות עמוקה מצד קהל הצופות. הן מרגישות הקלה מאוד גדולה, שהן לא לבד בסירה הזאת. אני מרגישה שליחות גדולה, ורצתי עם המופע עד הקורונה”. מאז שהחלה הקורונה צילמה אפרת את המופע, ובתקופה הנוכחית היא מוכרת אותו בצורה מוסרטת. 

עם הזמן, כשהילדים גדלו יותר וזמנה התפנה, מצאה אפרת עוד אפיקי הכנסה מעניינים. “פתחנו בעליית הגג שלנו יחידת אירוח, וקראנו לה ‘אצל ג’קסון’. כשהילדים הגדולים כבר יצאו מהבית, החדרים שלהם התפנו. אנחנו מארחים את הילדים בסופי שבוע, אבל במהלך השבוע זה היה משאב לא מנוצל. הפכנו את החדרים לחדרי אירוח למטיילים. בחרנו לתמחר אותם באופן כזה שגם משפחות ברוכות ילדים יוכלו להרשות לעצמן, וזו בעצם יחידת אירוח חברתית. לפני שלושה חודשים התחלתי גם להיות בלנית במקווה, וזה מאוד משמח אותי”, היא מספרת על עיסוק חדש נוסף שלה, “עכשיו הילדים כבר גדולים, אז זה לא נורא לעזוב אותם פעמיים בשבוע בערב. אפילו יכול להיות שזה קצת משמח אותם שאמא יוצאת קצת סוף סוף”, היא חותמת בחיוך. 

צילום: יואב לב ארי

 

הסבה מתוקה

אחד החששות הגדולים של נשים המעוניינות לקחת פסק זמן תעסוקתי כדי להיות עם הילדים, הוא החשש שבעוד שנה או שנתיים כבר לא יהיה להן לאן לחזור. שוק התעסוקה יתקדם, בעוד שהן יישארו הרחק מאחור, ובראיונות עבודה יהיה קשה להסביר את החור שנפער בקורות החיים שלהן, מרשימים ככל שיהיו. באופן מפתיע, נשים רבות מגלות כי דווקא השהייה בבית אפשרה להן לפעול ולהגשים את עצמן בתחומים שעליהם הן לא חלמו מעולם, אך הם מעניינים אותן הרבה יותר.

שרי לוי (37) מהיישוב בני דקלים נשואה ליונתן ואמא לשבעה ילדים בגילי שנתיים עד 13, מתוכם שני זוגות תאומים, עזבה פעמיים עבודה טובה כשכירה כדי לגדל את ילדיה. היא מגיעה מתחום הנהלת החשבונות, אך דווקא השהות עם הילדים בבית אפשרה לה לפתח עסק ביתי ומתוק, ולחלום על תחום התמקצעות אחר לגמרי.

את ההפוגה הראשונה בקריירה עשתה שרי לאחר שילדה זוג תאומים ראשון, לפני כשלוש עשרה שנה. היא עזבה עבודה שאהבה בתחום האדמיניסטרציה, ובמשך כשלוש שנים וחצי הייתה אמא במשרה מלאה, עד שחזרה לשוק התעסוקה. לפני כארבע שנים, ולאחר שילדה עוד זוג תאומים, עזבה שרי את תפקידה כמנהלת החשבונות ומזכירת היישוב נגוהות, ובחרה שוב להתמסר לבית.

איך הרגשת עם העובדה שבכל פעם קטעת עבודה לטובת הילדים?
“הייתי שלמה לגמרי עם ההחלטה, בכלל לא הרגשתי פספוס. הפספוס הכי גדול היה אם לא הייתי מגדלת את הילדים שלי. ברוך השם תמיד עבדתי במקומות טובים עם תנאים טובים, אבל הרצון להיות עם הילדים גבר. אני לא מתחרטת על כך אפילו לשנייה”. 

השהות בבית הובילה את שרי לשנות כיוון ולפתוח עסק ביתי בתחום הקונדיטוריה. החלום החל לקרום עור וגידים לפני כשלוש שנים, כשהתאומים שלה היו בני שנה. “מאז היותי ילדה קטנה אהבתי לבשל ולאפות”, היא מספרת. “אבא שלי היה זה שבישל בבית, ותמיד הייתי לידו במטבח. הייתה לנו גם שכנה שהייתה מכינה עוגות מעוצבות מדהימות, ובתור ילדה תמיד הייתי מסתכלת עליהן בפליאה”.

“אחרי הלידה האחרונה הגשמתי חלום – ללמוד זילוף עוגות מקצועי. רציתי שלילדים שלי יהיו עוגות יפות, כמו של אותה שכנה”, שרי צוחקת. “משם התגלגלתי לתחום ממש ביד מכוונת של הקדוש ברוך הוא. שכן אחד אמר לי למכור סופגניות, שכנה אחרת הציעה עוגות לשבת, לאט לאט התפתחתי בקצב שהתאים לי ולגידול הילדים. היום אני קונדיטורית. אני מכינה בעיקר עוגות וקינוחים, ויש לי גם קייטרינג חלבי שמיתגתי על שמי. אני עובדת מהבית, ולא רצה לשום מקום – הילדים שלי לפני הכל. זה לא משהו שמפרנס כמו עבודה מסודרת, בכלל לא. העסק שלי עדיין לא רווחי, ואני עדיין לא מושכת משכורת כל חודש. במקביל, אני גם לומדת חינוך מיוחד במטרה לעסוק בטיפול בבישול”.

הבחירה להתמקד בגידול הילדים ולפתח עסק שמאפשר זמינות גבוהה יותר, מבהירה שרי, היא בעלת השלכות כלכליות. “אנחנו לא שוחים בכסף, אבל חושבים טוב מה לעשות עם כל שקל, והכל מושקע בילדים. קונים מה שצריך, והקדוש ברוך הוא עוזר”.

ביניים: “אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל”
“אני זוכרת איך חברות שלי היו משתגעות מלהיות בבית עם הילדים, הן רק חיפשו לצאת לעבודה ולזכות בקצת שקט. אני לעומת זאת דווקא נהניתי מכל רגע”, אומרת לימור חלמיש (47), גרושה ואמא לחמישה בגילי 7 עד 15, שהחליפה גם היא תחום עיסוק לאחר שנים של אימהות במשרה מלאה. “זה לא היה קל, אבל השנים האלה היו הכי מספקות שיש, גם בדיעבד לא הייתי בוחרת אחרת”.

לפני שהפכה לאם, עבדה חלמיש בערוץ התכלת, ערוץ טלוויזיה ישראלי בעל אוריינטציה יהודית דתית, שפעל בראשית שנות ה-2000. היא בעלת תואר באמנות רב תחומית, אך נמשכה בזמנו לתחום התקשורת והטלוויזיה. “הייתי עוזרת של מנהלת התוכניות בערוץ, זו הייתה עבודה מסביב לשעון”, היא מספרת. 

“אחרי שהתחתנתי וילדתי, התלבטתי אם להמשיך בערוץ או לא. היה לי ברור שאני לא ממהרת לחזור. חיכיתי מספיק זמן כדי להיות אמא, והלידה של בתי הייתה מאוד מכוננת בעבורי. רציתי להישאר איתה, ונהניתי מכל רגע. כשהיא הייתה בת שנתיים וחצי, נולד הבן השני. כל התקופה הזאת לא חזרתי לעבודה”. 

לא חששת שאת הורסת לעצמך קריירה?
“בתחום של טלוויזיה, אחרי שאת יוצאת מהמעגל, מאוד קשה לחזור. היה לי ברור שאחרי שנתיים לא אוכל לחזור, אבל זאת הייתה הבחירה שלי. גם בן הזוג שלי תמך, אפילו שפתאום היו פחות הכנסות בבית ויותר הוצאות על הילדים”. 

לא הרגשת שאת מבטלת את עצמך לטובת הילדים?
“המילה לבטל היא לא נכונה. שילמתי מחיר כי הייתה לי משרה מבטיחה, והייתי עובדת מוערכת, אבל הסיפוק מהיום יום עם הילדים היה יותר גדול. גם כשדיברתי למשל עם חברות שכן חזרו לעבודה, אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל על כך שאני מגדלת את הילדים שלי”.

השנים חלפו, עוד ילדים הצטרפו למשפחה, ולימור נשארה בבית עד שבתה הקטנה הייתה בת שנה. “היא הייתה היחידה שהכנסתי בשלב יחסית מוקדם למסגרת”. רק אז פצחה לימור בקריירה חדשה ושונה בתכלית. “למדתי להיות דולה, והתחלתי ללוות נשים. בהמשך למדתי גם רפואה סינית, ושילבתי בין השניים. אף פעם לא חזרתי למשרה מלאה, כיום יש לי קליניקה פרטית לרפואה סינית בתקוע ובירושלים, ואני מתמחה בכל מה שקשור לפריון. במקביל, אני גם עובדת במשרה חלקית כגננת שכירה בתקוע”. 

במבט לאחור, את שלמה עם ההחלטות שקיבלת?
“ההורות הביאה אותי להיות מה שאני. זה לא משהו שתכננתי, לא חלמתי כל היום להיות אמא, ונהניתי מהעבודה שהייתה לי, אבל בסוף הבחירה שעשיתי העניקה לי הרבה מאוד סיפוק”. 

מה היית ממליצה לאישה שמחליטה לעזוב קריירה לטובת גידול ילדים?
“לא להיות לבד רק היא והילד כל הזמן. לצאת, לפגוש חברות, להיות במעגלי נשים, אולי לנסות לפתח במקביל איזשהו תחביב חדש שיוכל להפוך אחר כך למקור פרנסה”. 

 

הכתבה המלאה בגליון אדר של מגזין פנימה. לעשיית מינוי >>

צילום‭: ‬Nataly Podberezsky

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה