את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק: אודהליה ברלין לא מוותרת על אוחילה, למרות הקורונה

בכל אלול היא ממלאת אולמות עם אלפי נשים, השנה התוכניות של כולנו השתנו אבל לאודהליה ברלין אין שום כוונה לוותר על ‘אוחילה’, מופע מוזיקלי מקורי שלה שהוא גם תפילה נשית משותפת. הופעות קטנות ואינטימיות כמו פעם? שידור לנשים מול מצלמה בבית? כל האפשרויות פתוחות. אודהליה ברלין מספרת על הגעגוע לקהל חי, על הכוח הנשי בהופעות, על האהבה לילדי החינוך המיוחד ועל החלומות הגדולים שלה | ריאיון חגיגי

“אני לא יכולה לחשוב איך אני עוברת שנה ואין לי הופעות באלול”. אודהליה ברלין. צילום: אביטל הירש

הימים ימי קורונה. אנחנו נפגשות ויושבות במרחק שני מטרים זו מזו, חובקות כוסות קפה, וחוסר הוודאות מרחף מעל לראשינו. אלול כבר בפתח, אך אין שום אופק לחזרתם של מופעי התרבות. נכון לכתיבת שורות אלו, ‘אוחילה’, המופע השנתי והאהוב של אודהליה ברלין, פס הקול של נשים רבות בתקופה הזאת של השנה, לא יתקיים כמתוכנן בבנייני האומה שבירושלים.

“אין לי מושג מה יהיה בעוד שבוע או שבועיים”,  היא אומרת בכנות, “כל הזמן חשבתי שאוחילה יהיה בסדר, שגם אם תהיה הגבלה של 250 או 500 איש – אז אעשה כמה הופעות במשך שבוע, אבל זה היה נראה לי רחוק. פתאום בא גל שני, ומשהו בתוכי נשבר.

“התחלתי לדאוג מה יהיה, גם כלכלית. אני בן אדם מחושב, אמרתי לעצמי שעד שיגיע אלול כבר נתאושש ופתאום הטלטלה הזאת השאירה אותי ערומה. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, וזה הביטחון שלי בחיים, השירים האלה, מה שהם עושים לי בלב, מה שעושה הקהל, עבורי זאת תפילה ושליחות”, היא אומרת בעיניים נוצצות, “אני לא יכולה לחשוב איך עוברת שנה ואין לי הופעות באלול. בפעם הראשונה נחתה עליי ההבנה ש’אני’ זה כבר לא מספיק, אני יכולה לעשות את הכי טוב שלי ולהשתדל, אבל העולם לא דורש עכשיו את מה שאני מציעה לו. יש דברים גדולים מאיתנו“.

ברכה של פשטות

אודהליה ברלין (38), היא זמרת ויוצרת, בעלת תואר ראשון במוזיקה וחינוך מיוחד, ובימים אלו עובדת על התואר השני שלה במוזיקה יהודית במכון שכטר. מאחוריה כעשור וחצי של הופעות, שלושה אלבומי הופעות של אוחילה ואלבום אולפן בשם ‘שביל של אור’ ובו שירים מקוריים שלה. 

לצד כל אלו, היא מלמדת יומיים בשבוע בבית הספר ‘ראשית’ שבגוש עציון, המשלב תלמידי חינוך מיוחד וכולל שיעורי מוזיקה ואומנות החיים. ההוראה והעבודה הקסומה עם ילדי החינוך המיוחד, אליהם עוד נגיע בהמשך, היו לעוגן כלכלי ורגשי בחצי השנה האחרונה. למרות זאת, המוזיקה, ובעיקר המופע האלולי אותו הקימה בעשר אצבעותיה, הם לב העשייה שלה.

איך את מתמודדת עם השלכות הסגירה הכמעט מוחלטת של תעשיית התרבות?

הקורונה היא מכה כואבת, ועברתי את שלבי האבל בעקבותיה, אחריהם אמרתי לעצמי שני דברים: הראשון הוא שבעזרת ה’ אוחילה יתקיים, לא כמו שאני מכירה, אלא אחרת. המופע הזה התחיל מהתוועדויות ביתיות שגדלו, בהתחלה הייתי רק אני והפסנתר. אולי יש פה הזדמנות לחזור לקו האפס? לאפס את המערכת? ברור לי שהוא יהיה. צריך להיות בשידור? יהיה. בכמה הופעות קטנות? יהיה.

“הדבר השני שעשיתי הוא שיחה פנימית עם ריבונו של עולם. אמרתי לעצמי: יש לָך שפע, רק חסר לך עכשיו קצת כסף. הפרידי את מושג השפע מהדאגה הכלכלית. הסתכלי אחורה, בכל פעם בחיים שהיית צריכה – היה לך. לא יודעת איך, אבל היה. כל מפגש בחיים לקח אותי למקומות טובים. אז אני לוקחת עכשיו את הבדיעבד הזה למקום של לכתחילה. הכול טוב, גם עכשיו, ובכל פעם שתצטרכי – יהיה לך“.

ממלאת אולמות במופע ‘אוחילה’. צילום: אביטל הירש

לפני 11 שנה, רגע לפני ערב יום הכיפורים תש”ע, נולד באופן רשמי אוחילה – מופע חי לנשים שהתקיים בבית אבי חי בירושלים. שנה לאחר מכן התקיים המופע בפעם השנייה ואיתו נולד האלבום הראשון, עם שירים וניגונים לימי התשובה מתוך המופע.

בשנים הבאות יצאו שני אלבומים נוספים והמופע הפך לקבוע. אלפי נשים הצטרפו וביקשו להגיע לימי התשובה קצת אחרת. דתיות, חרדיות וחילוניות התאספו מדי שנה בבנייני האומה בירושלים, ובשנים האחרונות גם בתל אביב, למופע שכולו שירי סליחות ותפילות, בתקווה לפתוח שנה בצורה שתפתח להן גם שערי רצון.

מה יש במופע הזה שהופך אותו לכל כך מיוחד ומשמעותי?

“זאת יצירה בפני עצמה, יצירה חדשה שמספרת את עצמה בכל שנה מחדש. יש שם מהלך פנימי שלא תלוי בי. משהו בתרכובת שלו אחר, זה לא אותו מופע בכל שנה. הנגניות שלי תמיד צוחקות שהסט-ליסט (סדר שירי המופע – ט.ב.) יכול להשתנות רגע לפני העלייה לבמה, ואז גם על הבמה עצמה אני עושה משהו אחר לגמרי. זה כמו לעבוד עם יצור חי. זה לב של משהו, וכל מי שעובד איתי על המופע הזה מונחה לגשת אליו ככה.

“לבוא להופעה ולדעת שיש כל כך הרבה לבבות פתוחים מולך, זה מעורר יראת כבוד. אני לא רואה את זה כמשהו שלי – זה אור שנוצר מהלבבות של כולן ועולה למעלה, וגם אם השנה זה יהיה בשידור, אני אעשה הכול כדי שהאישה שתשב בבית תרגיש את זה ונמשיך להעלות את התפילות האלה יחד”.

חוזה פרטי עם הקב”ה

“אני אומרת לעצמי: זה מה שיש, אלה החיים שלך. אין חיים שניים”. צילום: אביטל הירש

היא מוזיקאית מוכשרת שממלאת אולמות, ולמרות זאת בראיונות איתה אור הזרקורים מופנה תמיד כלפי הרווקות וכלפי חייה הפרטיים, עליהם היא בוחרת לשמור בקנאות. על אף העמידה החשופה מול הקהל, ברלין מאמינה כי גם למחיר התהילה יש גבול.

“זה משהו שלמדתי לאזן עם השנים. התחלתי את הקריירה במין חשיבה כזאת שאם אני גם ככה על הבמה וחשופה – אז אחשוף הכול. אבל היו לזה מחירים, ולמדתי לאזן את עצמי. אני מוכנה לדבר על רגשות, על תהליכי נפש, אבל יש דברים שאני מרגישה שחייבים להישאר שלי. אנחנו בעידן שבו הכול כל הזמן בחוץ, וחושבים שאומן צריך לפרוש את תוכו לעולם. זה לא נכון, אפשר להצליח גם בלי. נכון, בסוף אני מוזיקאית ופרסום הוא חלק מהעבודה שלי, כמו שאחות צריכה לקחת דם – אני צריכה להתראיין ולהצטלם, אבל לא בכל מחיר. אני אדם פרטי, ואני משתדלת לשמור על עצמי”.

בשנים האחרונות, במסגרת בחירות חדשות שעשתה בחייה ומתוך הקשבה עצמית, החליטה לעזוב את הביצה הירושלמית שהייתה לה לבית במשך תקופה ארוכה, ולעבור להתגורר ברמת השרון, פנינת המרכז הירוקה.

למה דווקא רמת השרון?

“רציתי לעזוב את ירושלים ולעבור לפרדס חנה, אבל בכל פעם משהו אחר קרה, ככה במשך ארבעה חודשים. יום אחד נסעתי ברמת השרון, ראיתי בית להשכרה ומיד סגרתי חוזה”, היא מתארת השגחה פרטית מדויקת, “גיליתי מקום הטרוגני, פתוח, עם חיים פעילים. יש לי קהילה, בית כנסת עם אנשים מכל הגוונים, חרדים, דתיים, מסורתיים, אנשים עם כיפה שקופה, זוגות מעורבים, הכול. בית כנסת של אוהבי השם. במקרה הגעתי לכאן, אבל זה בול מה שהייתי צריכה, מקום שקט, יפה וירוק. אני מרגישה כמו בקיבוץ, אני הולכת ברחוב והלב שלי מתרחב”.

ולמה עזבת את ירושלים?

“היה לי קשה. הרגשתי שאני הולכת ברחוב ומכירים אותי יותר ממה שאני רוצה. אחיין שלי שאל אותי למה אני עוזבת, נתתי לו חיבוק ושאלתי אותו: נעים לך? הוא אמר שכן. ואם אני עכשיו אחבק אותך ככה במשך 4 שעות, שאלתי, עדיין יהיה לך נעים? אני אוהבת את ירושלים, אבל היה לי חנוק מדי”.

יש פערי תרבות בין ירושלים למרכז?

“למדתי על מה מדברים ועל מה לא, כאן לא מדברים פוליטיקה, אבל כן מדברים על יהדות. מתוך ההטרוגניות של המקום למדתי, בתהליך שעברתי מול עצמי, לא לשפוט. לא את עצמי ולא אחרים. מישהי מבית הכנסת פה אמרה לי פעם שזה שיש לך כיפה על הראש זה חוזה שלך עם אלוקים, אבל החוזה הזה הוא פרטי. לכל אחד יש משהו שהוא חי לפיו, וקורא לו בשם: כוח עליון, אין כלום, אלוקים, לכל אחד יש משהו, וזה שלו. ברגע שלמדתי שהיחסים שלי עם הקב”ה הם שלי ועליי לקחת עליהם אחריות, לטוב ולרע – זה אפשר לי לקבל אחרים, שונים ממני, וגם אותי”.

נשמע שבשנים האחרונות את מתקרבת לעצמך ומתרחקת מתבניות קלאסיות, ממה שמצפים שתעשי?

בסוף הכאב הכי גדול של חיי הוא השונות. תמיד הרגשתי שונה, שונה מהאחים שלי, שונה מחברות בנות גילי, היו תקופות ומקומות שבהם רציתי להיות חלק, והניסיונות האלה לוותר על עצמי כדי להיות דומה פשוט חנקו אותי. הכנפיים נסגרו לי.

השראה מהבית. ברלין עם אביה, נגן הכליזמר מוסא ברלין. צילום: ישראל ברדוגו

“אני יכולה להסתכל על החיים שלי בהשוואה לחברות שלי שעוד שנייה מחתנות ילדים וכבר סיימו ללדת, להסתכל על כל מה שאין לי בחיים, על מה שלא הספקתי, אבל זה מוריד אותי לתוך תהום”, היא חושפת בכנות כואבת. “אני אומרת לעצמי: זה מה שיש, אלה החיים שלך. אין חיים שניים, אין את החיים שיכולתי לחיות ואת החיים שאני חיה, זה לא קיים. זה מה שיש עכשיו, זה הגיל שלך. מה את רוצה לעשות הלאה?”.

לפני קצת יותר משנה, לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-37, מתארת ברלין תזוזה משמעותית בנפש, שינוי מבורך שהגיע בדיוק בזמן. “קרה לי דבר מדהים – זאת הייתה השנה הראשונה שהרגשתי בנוח להיות אני. הגעתי להשלמה. לקחו לי הרבה שנים אפילו לפתוח את התלתלים וללכת פזור, הזמן והקצב שלי עובדים אחרת, אבל זה קרה בסוף. להיות מוזיקאית זאת עבודה קשה, להיות מוזיקאית דתייה זה קשה, להיות אישה מצליחה זה קשה. בסוף הכול עניין של בחירה ולכל בחירה שתעשי יש מחיר ותמהיל מדויק – מה היא נותנת לך ומה היא לוקחת ממך. אני רוצה לנתב את הרגשות שלי לעשייה, לשמוח ולהודות על מה שיש, לנוע מתוך הלב שלי ולא בגלל מה שקורה בחוץ“.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אלול. להצטרפות וקבלת המגזין עד אלייך הביתה לחצי כאן

אודות הכותב/ת

טל ביסמוט

כתוב תגובה