"בימים ההם בזמן הזה"- סיפורי גבורה ממלחמת חרבות ברזל

נדמה כי כמספר תושבי דרום הארץ, כן מספר הניסים שהתרחשו בשבת השחורה ההיא. הרשת מוצפת באינספור סיפורים על גבורה של אזרחים פשוטים ושל אנשי כוחות הביטחון, ובלא מעט אנשים שמספרים איך ניצלו בהשגחה פרטית פלאית, לעיתים אחרי שכבר ראו את המוות מול העיניים.

רגע לפני שנגיד את ברכת "על הניסים" ונציין את הגבורות, הישועות והמלחמות שעשה לנו הקב"ה אי אז בימי החשמונאים, ליקטנו סיפורים בלתי נתפסים של השגחה פרטית, הצלה אלוקית, גבורה ותעוזה יוצאות דופן מהתופת בדרום. חלק מהמרואיינים מדברים כאן לראשונה, סיפוריהם של אחרים כבר דווחו באמצעי התקשורת, אך זוכים כעת לקבל במה אישית, נשית ואמונית יותר.

על הניסים ועל הגבורות, בימים ההם, בזמן הזה.

 

אמא, לוחמת

ריאיון מיוחד עם רפ"ק שפרה בוכריס, דתייה ואמא לעשרה, קצינת מג"ב שהצילה עשרות אנשים

בשעה 7:00 בבוקר בשמחת תורה הוקפצה רב־פקד שפרה בוכריס, תושבת מרחב עם, קצינה במג"ב ומפקדת ביטחון שוטף בדרום, דתייה ואם לעשרה ילדים. "וידאתי שהסגל שלי קיבל את ההודעה והתייצבנו כולנו. הודעתי לבעלי, התלבשתי ומיד יצאתי", היא מתארת.

"הגענו לבאר שבע והתחלנו לרוץ בין זירות נפילה. המפק"צית שלי הודיעה לי שבן הזוג שלה קיבל ירייה ברגל, היא צילמה לי את הפצע והדרכתי אותה כיצד לטפל בו. לא עובר זמן רב ואחד הקצינים מתקשר אליי ואומר לי: ירו עליי, אני מאבד הרבה דם. הסגן שלי מציע שניסע אליו לטפל בו, אני אומרת: זה 50 דקות נסיעה, בטח יגיעו לשם לפנינו. ובכל זאת נסענו לכיוונו". ברכב פרטי קטן ולא ממוגן, ובלי להבין באמת את היקף הטבח המשתולל בכל האזור, יצא הצוות הקטן לדרך. "יצאנו מבאר שבע לכיוון גילת, לקחנו שמאלה בצומת וראינו רכבים נטושים בצדדים, נתקלנו בגופה של אזרח בכביש ההיקפי של מושב פטיש. התחלנו להבין שקורה משהו, אך עדיין לא קלטנו בדיוק מה". 

לאחר מסלול מכשולים מצמרר הם הצליחו לחבור אל הקצין הפצוע ואספו אותו לרכבם, יחד עם פצועים נוספים. בינתיים החלה בוכריס לקבל שיטפון של הודעות למספר הטלפון הפרטי שלה: אינספור אנשים שהיא איננה מכירה התחננו על נפשם, ביקשו חילוץ לעצמם, למשפחותיהם או לחברים שהיו בדרום.

"אני מתחילה לנסוע למיקומים האלה ולנווט, כי במקביל כל הזמן יש סביבנו ירי. הודעתי לצוות שלי: אתם לא יורים עד שאתם לא מזהים בוודאות את מקור הירי, כדי לא לפגוע חלילה בכוחותינו. העמסנו אזרחים כל הזמן ולקחנו אותם לתחנת דלק. נסענו הלוך־חזור, מעמיסים פצועי ירי, ילדים, אזרחים, הם ישבו אחד על השני כשמעלינו כדורים שורקים. בצידי הכביש ראינו גופות ברכבים, התחלנו להבין את גודל האירוע".

שפרה והצוות שלה לא נרתעו ונכנסו לעין הסערה, הם הגיעו אפילו לאתר המסיבה ברעים. "ראיתי סביבי אנשים שהקרובים והחברים שלהם ביקשו ממני להציל אותם, והם הרוגים. פגשנו מחבלים שהתחבאו. חילצנו חבורת נערים שהסתתרה במשך שעות בתאי שירותים, שהיו מחוררים מכדורים. הם שכבו על רצפת השירותים שעות".

בוכריס מתארת מספר עצום של גופות שעברו וידוא הריגה, ומעבר מזירה מזעזעת אחת לזירה מחרידה אחרת. "ניסינו לחלץ כמה שיותר, גם גופות של שוטרים וחברים, תוך כדי שכל הזמן צצים סביבנו מחבלים".

התודה, לדבריה, לא מגיעה לה. "הייתי בתפקיד, בסך הכול עשיתי את מה שאני מחויבת אליו. אבל לעומתי היו שם כל כך הרבה אנשים שפשוט הגיעו כדי לסייע בכל מה שאפשר ולהציל את המדינה. יש חבר'ה שהחזיקו יישובים או צמתים לבד. נהרגו או נפצעו. זה עם ישראל בתפארתו. גיבורי־על. אין לנו ארץ אחרת ואין לנו ברירה – לכן אנחנו ננצח".

איך קיבלו אותך בבית אחרי הזוועה הזאת?

"כשהגעתי הביתה כולם היו ערים, גם בת החמש שלי. הם חיבקו אותי חזק. הבת הגדולה שלי אמרה לי: אמא, יש לך ריח של מוות. התקלחתי ויצאתי שוב לשדרות ולרעים".

איך מתקבלת אישה לוחמת בתוך סביבה גברית? 

"אני לגמרי אחת מהם. יום למחרת קיבלתי טלפונים: 'את אמא לילדים, תעופי מהזירה, תשמרי על עצמך'. אבל אין סיכוי להזיז אותי. לאחר שהכול שכך, צילמו אותי בשטח בשביל כתבה. הבת שלי שאלה אותי למה השיער שלי נראה מוזר, הסברתי לה שהייתי עם קסדה לפני כן…" היא מחייכת.

בחסדי ה', בוכריס יצאה מהיום ההוא ללא פגע, אפילו רכבה חזר בשלמותו. "אלוקים שמר עליי כמו קמע. כשאנשים אומרים לי 'תיזהרי', אני אומרת להם בחיוך: 'אל תדאגו, יש עשרה ילדים שמתפללים עליי בבית'".

מה יש לך להגיד לעם ישראל ביום שאחרי הזוועות הללו?

"חייבים לתעד ולזכור את כל השואה שעברנו. אבל אנחנו גם חייבים לחזור לשגרה, למוסדות החינוך, לקניות, לבתי הקפה, להתחתן, ללדת ילדים ולבנות את היישובים האלה מחדש – זה יהיה הניצחון שלנו".

 

 "רק קיוויתי שהוא יחזור אליי חי"

 ספיר מדר, שבעלה יצא אל התופת, חיסל מחבלים וכמעט שחוסל בעצמו, מספרת על הנס הגדול שאירע להם

סיפורו של סא"ל גיא מדר, הלוחם שניצל ממוות בזכות הציצית שבצבצה מבין בגדיו, כבר סופר רבות, ובכל זאת ראינו לנכון להביא אותו כאן, ולראיין לראשונה את אשתו, ספיר.

"אנחנו מרגישים איך כל פרט ופרט בסיפור הזה היה השגחה פרטית מדויקת", אומרת לי ספיר בהתרגשות ובהודיה גדולה על כך שבעלה, אבי חמשת ילדיהם, ניצל בצורה ניסית כל כך.

הסיפור, למי שטרם נחשפה אליו, מתחיל בבוקר שמחת תורה, אז התארחה משפחת מדר אצל סבתו של גיא בקריית גת. כאשר העיר, השקטה בדרך כלל, חוותה רצף של אזעקות, והמטחים הרעימו את שמי הדרום, החליט גיא על דעת עצמו להגיע לבסיסו. כמו שהוא, עם בגדי השבת ואקדחו האישי, נפרד ממשפחתו, יצא לדרך, ובתוך זמן קצר הגיע לאזור קיבוץ רעים, שם הרג חמישה מחבלים. בהמשך נפגע גיא מירי של מחבלים נוספים, נפצע קשה ברגלו, והצליח בתושייה רבה להתגלגל מן הרכב אל צד הכביש, כשסביבו 20 מחבלים חמושים.

בחסדי ה' בני הבליעל לא הבחינו בו, והוא נותר מוטל בצד הכביש במשך שעתיים וחצי, עד להגעת כוחות צה"ל למקום. בשל בגדיו האזרחיים, הכוחות שהגיעו למקום טעו לחשוב שהוא מחבל. מדר, שכבר היה תשוש ואיבד דם רב, לא הצליח לפתוח את פיו ולצעוק שהוא יהודי. רגע לפני שכוחותינו לחצו על ההדק, צעק אחד מהם: "לא לירות! יש לו ציצית!"

ספיר, איך אתם מרגישים בימים אלו?

"אנחנו מודים על כל רגע שגיא פה איתנו. הכול היה כל כך מדויק – העובדה שהיינו בקריית גת ולא בביתנו בכרמי קטיף, וזה שבעלי נסע מדרך אחרת ולא מזו הרגילה שהוא נוסע בה, ואיך שפתאום החליט לצאת מהרכב…" היא משחזרת ומתרגשת.

מה עבר עלייך באותן שעות?

"גיא יצא בשש וחצי בבוקר ומאז לא הצלחנו ליצור איתו קשר. לא ידענו מה קורה איתו, רק שמענו על המצב דרך החדשות. במהלך השבת נודע לי על מפקדים שלו שנפצעו או נעדרו ונכנסתי עוד יותר ללחץ. הייתי בטוחה שהוא כבר איתם. ברבע לארבע אחר הצהריים התקשרה אליי קצינת נפגעים, ושם נשברתי. הכרחתי את עצמי להיות חזקה בשביל הילדים. היא אמרה לי: בעלך נפצע, הוא בבילינסון, תגיעי. זו הייתה שבת של הרבה תפילות, רק קיוויתי שהוא יחזור אליי חי". 

כשהגיעה לבית החולים שמחה ספיר לגלות שבעלה בהכרה. "יש עליו השגחה פרטית שמלווה אותו תמיד. ערב קודם לכן הוא רקד עם ספר התורה וכולם בירכו אותו, היה שם משהו בלתי נתפס באווירה, אני בטוחה שלברכות הללו היה כוח בהצלתו. ראינו פשוט ניסי ניסים".

סיפור הנס עשה לו כנפיים במהירות, ובזמן שגיא נמצא בשיקום אורתופדי בבית החולים, רבים מעם ישראל כבר הודיעו ברשתות החברתיות כי הם מקבלים על עצמם מצוות ציצית.

אילו תגובות קיבלתם בעקבות פרסום הסיפור שלכם?

"קיבלנו המון תגובות, אבל התגובה שהכי ריגשה אותי הייתה תמונה בווטסאפ שנשלחה אליי כשעוד היינו באשפוז, של ילד עם ציצית ופתק בידו: קיבלתי על עצמי מצוות ציצית לרפואת גיא מדר".

ספיר מתארת תחושה גדולה של התעלות ואחדות מאז הפציעה. "כולם אומרים שאנחנו גיבורים, אבל הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה הם עם ישראל, איך הם מתחזקים ומחזקים. היינו שם בבילינסון מחלקה שלמה שכמעט כולם חיילים. ההוא עם הקעקוע וההוא עם הכיפה, כולם היו אחים. היה שם חיבוק וחום הלב, אין על העם שלנו. הלוואי שנמשיך להיות מאוחדים".

 

משפחה בתפקיד

 טלי, תושבת אופקים ואם לארבעה לוחמים, לא שיערה שתהפוך ללוחמת תחת אש בעצמה 

בשש וחצי בבוקר שמחת תורה התעוררה טלי חדד מאופקים לקול אזעקה וצרורות יריות. בנה איתמר, שבדיוק סיים קורס קצינים, זיהה את מקור הירי וידע: מדובר באירוע ביטחוני. הוא לבש את מדיו, נטל את נשקו ויצא מן הבית. "אמרתי לו: לך לשם כמה שיותר מהר, הרי לכך הכשירו אותך, לך להציל חיים", משחזרת טלי בריאיון לפנימה. באותם רגעים לא שיערה כי היא שולחת את בנה אל תוך התופת ממש, אל חוליית מחבלים שהתבצרה בגן השעשועים הסמוך לביתם וחיסלה את כל מי שעבר במקום.

ככל שנקפו הדקות הבינה טלי כי אולי גם עזרתה נצרכת, והיא ירדה יחד עם בתה בת ה־18, בפיג'מה, לנסות לסייע. רק אז הבינה את גודל הזוועה המתרחשת בעיר מגוריה השקטה.

בקור רוח מרשים היא שלחה את בתה למשפחה אחרת בבניין, שאין ברשותה ממ"ד, והורתה לה לקרוא להם ולהסתגר יחד איתם בממ"ד שבביתן. בינתיים החלה חוליית המחבלים לפרוץ לבניינים באזור ולירות מתוכם. כוחות ההצלה לא נראו בשטח.

טלי, אישה פשוטה, כמוני וכמוך, החלה לאסוף פצועים לרכבה, תחת אש כפשוטו, ולהעביר אותם לתחנת מד"א בכניסה לעיר. הפצוע הראשון שקיבלה לידיה היה לא אחר מבנה, איתמר. לאחר שהעבירה אותו למקום מבטחים, חזרה לחלץ פצועים נוספים. "ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות. לא היה אף אחד שיעשה את זה במקומי", היא מסבירה בפשטות.

אף לא אמבולנס אחד נראה באופק, כוחות ההצלה לא היו במקום, וטלי, במשך שעות ארוכות, הצילה פצועים רבים. רק משהגיעו אמבולנסים למקום, אחרי שעות תחת אש, הבינה שתפקידה לעת עתה הסתיים. היא נסעה לבית החולים, שם התאושש בנה לאחר שכבר הספיק לעבור ניתוח מציל חיים. מאז היא שם, מתפללת, ומבקשת גם מאיתנו להעתיר תפילתנו לרפואתו – איתמר יצחק דוד בן טלי הגיבורה.

טלי, היית יוצאת אל האש, אזרחית ללא נשק, גם לו ידעת מה באמת מתחולל שם?

"כיהודים אנו מצווים 'ונשמרתם לנפשותיכם', אז אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה. לגבי בני – אני בטוחה במאת האחוזים שהוא היה הולך ושלא הייתי עוצרת אותו. זו הרוח שנושבת אצלנו בבית", היא מסכמת בפטריוטיות, ומספרת כי זכתה לגדל בביתה ארבעה בנים לוחמים. "לכך חינכנו אותו. לגלות כוחות ותעצומות נפש, בייחוד בזמנים כאלה".

 

בתפילה לימים טובים ושקטים ולשמחת חג החנוכה בלב שלם, משפחת פנימה מאחלת לכם חג שמח!

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד, להצטרפות למגזין לחצי כאן