בין המימונה ליום השואה

"הימים האלה שלפני יום השואה תופסים אותי בדיוק שם, בנקודה שבין הפחד לנקודת החירות. בין ההבנה שהחירות לא מובנת מאליה, שאחים שלנו איבדו אותה במובן הכי קשה לבין הצורך שלי לומר לעצמי שכאן בארץ ישראל כבר לא נאבד, שם אני מתערערת." צופיה לקס במחשבות על הימים האלה, שבין חג החירות ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

פסח עבר ואיתו המימונה ואני כבר מרגישה כאילו עבר שבוע מאז.
ברשתות החברתיות כבר מדברים על יום השואה ומעלים סיפורים ואני מרגישה איך השמחה שצברתי במשך החג הולכת ומתכווצת. הדבר גורם לי לרצות לצעוק "רגע, חכו, יהיה עוד מספיק זמן לכאוב, לאן אתם רצים? את מה אתם ממהרים להביא?"

מצד אחד, ברור לי שיום אחד לזיכרון השואה לא מספיק, הניסיון להכחיד את העם שלנו הוא לא משהו שאפשר לסמן ביום אחד. מצד שני, יציאת מצרים יכולה הייתה להיות סיפור מקביל אבל, היי, יצאנו ממצרים, כבר איננו עבדים של ממש ואנחנו בארץ ישראל.

תכניות הבוקר שלי התחילו באיפוס מערכות, בכתיבת סיכום החג, הרגשות, העוצמות. איזה חג זה היה (מעל ומעבר למצופה) התעלות של ממש והלוואי והייתי יכולה למשוך עוד קצת מהחג הזה אל השבוע הקרוב אבל החיים מושכים ומושכים חזק. הם דוחפים אותנו בכוח אל היומיום, אל העבודה, הפרנסה, מטלות העמל והיזע ובזמן שאני עוד אוכלת מצות, המציאות מנערת מעלי את הפירורים ואומרת לי "קדימה, צופיה, להמשיך ללכת בבקשה".

לפעמים אני תוהה לעצמי אם באמת יצאתי ממצרים, האם אני באמת בחירות. ביננו? ואל תגלו לאף אחד, התשובה היא שלא ממש.

אני עבד לרשתות החברתיות אליהן אני נכנסת בכל חצי שעה ( במקרה הטוב)
אני עבד לפחדים שלי ממה יהיה ואם ומתי.
אני עבד לחולשות שלי, המתוק והפחמימות
עבד ליצרים שלי.

לפעמים אני מצליחה לדחוק אותם לפינה ולתת לחירות הפנימית שקיימת בתוכי לצאת, הו, אז אני עובדת מתוך היעוד שלי, מתוך הפנים שלי ומיד כשהחירות מתחילה לנוע בתוכי אני מושכת אותה איתי לשארית היום, מבקשת ממנה להישאר עוד קצת.
אני מטפחת אותה בחמימות ואהבה, מזכירה לה מי אני ומי היא ושבעצם אנחנו אחד. וכשחלקיקי עבדות משחרים לטרף אני מזכירה לעצמי שהמסע לחירות הוא עד 120, שהעבודה היא יומיומית.

פתאום אני מבינה איפה הימים האלה שלפני יום השואה תופסים אותי.
בדיוק שם, בנקודה שבין הפחד לנקודת החירות. בין ההבנה שהחירות לא מובנת מאליה, שאחים שלנו איבדו אותה במובן הכי קשה כי אובדן החירות בצורתו החולנית עלול להגיע לאובדננו, לבין הצורך שלי לומר לעצמי שכאן בארץ ישראל כבר לא נאבד, שם אני מתערערת.

אז רגע לפני שנתכנס לכאב הלאומי, רגע לפני שסיפורי הגבורה יעלו אני רוצה לעצור ולהתפלל שלעולם לא תאבד חירותנו, שלעולם לא ישלוט בנו שום רע.

שנדע להבדיל בין עבדות לעבדות ולהפוך את החירות הפנימית לכוח הנעה, לצאת ממצרים בכל בוקר מחדש, לחבק את הכאב ולהתפלל, להתפלל לגאולה.

 

אודות הכותב/ת

הכותבת היא אמא לתשעה ילדים שחקנית ויוצרת תאטרון

כתוב תגובה