בלי האשמות / נעמי (יפֶה) עיני

בשנות אמצע החיים אנו נדרשים לתת מענה ולהיות נוכחים במגוון רב של ‘זירות’ חיים, ולאשמה יש כר פורה לפרוח

כפסיכולוגית חינוכית וגם כאמא, אני פוגשת לא מעט אשמה, שהופיעה לתחושתי באופן מוגבר בשנה האחרונה. האשמה צפה בשכיחות גבוהה במערכות היחסים החשובות של חיינו, ומכסה, לא תמיד בהצלחה, כאב עמוק ופצע פתוח ומדמם.

לאשמה יש ממד אובייקטיבי כשהיא מופיעה במצבים שבהם גרמנו נזק למישהו אחר ואין בידינו דרך לתקנו. אך עם זאת יש גם אשמה בעלת ממד סובייקטיבי, המתעוררת אצל כל אחד ואחת מאיתנו בהקשרים ובנסיבות שונות.

היא כרוכה פעמים רבות בחוויה של אי עמידה בהבטחות שהבטחנו לעצמנו ולאחרים. אנו חשים אשמים על כך שלא פינינו זמן לבילוי משותף ורגוע עם הילדים, להתנדבות בקהילה, לשיפור הזוגיות או לשמירה על כושר גופני. אשמה צומחת גם אל מול משאלה ‘לא מוסרית’ לגבי פגיעה באדם שפגע בנו או מאיים עלינו.

במרוץ העכברים

סוג אשמה מפתיע שאליו התוודעתי בשנה האחרונה, מקורו בחוויה עמוקה של חוסר משמעות. לתפישתו של ויקטור פראנקל, אבי גישת הלוגותרפיה, מדובר באשמה קיומית המבטאת היעדר כיוון ומטרה בחיים. אדם החווה רגש זה חש שחייו מתבזבזים ואינם די ראויים ומשמעותיים, הוא חש אשמה בשל אי מימוש או התעלמות מעצמיותו, מתפקידו בעולם ומכישוריו.

בשנות אמצע החיים (40–60) אנו נדרשים לתת מענה ולהיות נוכחים במגוון רב של ‘זירות’ חיים, ולאשמה יש כר פורה לפרוח: “יכולתי להיות אמא טובה יותר. בתי הצעירה גדֵלה בחוסר השגחה ביחס לאחיה הגדולים. אני מרגישה שאני לא מספיק שם בשבילה. ואיזו מתבגרת הייתי אני מול הוריי! רק עכשיו אני מבינה. ובשישי שעבר שכחתי להתקשר לחברתי הטובה ולהתעניין בעבודה החדשה. איזו מין חברה אני? וגם ארוחת ערב לא הספקתי להכין…”

ויש גם אשמה קיומית: “מי אני?” אישה יפה וכואבת בשנות החמישים לחייה ספק שואלת ספק מאשימה את עצמה. “אינני יודעת יותר…”

“את מאמינה שלקח לי חצי שנה לקבוע איתך פגישה שתעסוק רק בי? אם מדובר היה בבעלי, בבתי, בבני הנשוי, בהוריי המבוגרים, בענייני עבודה, תוך שנייה הייתי מגיעה למי שצריך. ובשביל עצמי? אין לי זמן וכוחות… ואולי גם אין לי הצדקה להתלונן. הרי יש לי הכל! ובכל זאת אני עצובה ומפחדת לגלות שכך נראים החיים, מין מרוץ עכברים של מילוי צרכים שלא נגמרים. זה לא יכול להיות. לפעמים”, היא מוסיפה בשקט, “בייחוד בשבתות, מתעורר בי ניצוץ. רצון לעשות, לראות, להכיר ולתת מעצמי לי ולאחרים, אולי אפילו להספיק להחליף מקצוע. ברגעי הניצוץ האלה אני מרגישה שיש בי שפע וייחודיות. ובעצם אולי זו רק אשליה?” והדמעות זולגות על לחייה.

בניגוד למה שהיא חשה כעת, רגש האשמה אינו תקלה, אלא דווקא קריאה והזמנה לעבודה על הגברת המודעות והאחריות שלנו בכל הנוגע לחיינו ולחיי אחרים.

האשמה לא מתכננת לחלוף מן העולם. כיצורים אנושיים החותרים למוסריות, נגזר עלינו לחיות עמה. בכוחו של סיוע מקצועי לתמוך באלו מאיתנו ה’משותקים’ נפשית בשל רגשות אשמה, והמנועים מלהתפתח ולתפקד בגללה. אנו לומדים להכיר בכך שהעולם אינו מתוקן, לקבל את האבדות ואת החסכים שלא ישובו ויתמלאו, ולחיות חיים מלאים ואף מאושרים, למרות ובזכות תודעה מורכבת זו.

 

האדם מוצא משמעות

האשמה היחידה שאיתה מומלץ שלא להשלים, היא האשמה הקיומית. חוויית השעמום ו’בזבוז’ החיים גובה מחיר נפשי כבד ומסוכן. יש כמה דרכים להתמודד איתה:

  • יצירה: עיסוקים כמו פיסול, כתיבה, הוראה, הולדה ונתינה, מגבירים בנו את התחושה שהעולם זקוק לנו ושאנו חיוניים להתפתחותו ולפיתוחו.
  • מפגש: ניהול שיח משמעותי וכן עם אדם אחר, עמידה לנוכח יופיו ועוצמתו של הטבע ובתוכו או הקשבה למוזיקה חודרת לבבות מזמנים לנו לעיתים חוויה של גילוי, של אחווה, של נשגבות ושל חיבור.
  • נקיטת עמדה: פיתוח חוויה עוצמתית של חירות ובחירה בנוגע להתמודדות עם מצב סופני או קיצוני. על פי פראנקל, במצבי קיצון כל אדם יכול לחתור ולבחור לסיים את חייו מתוך רוך ונדיבות, ללא כניעה או שיתוף פעולה עם התנהגות לא מוסרית.

 

הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית, לוגותרפיסטית ובוגרת בי”ס מנדל למנהיגות חינוכית. לתגובות: [email protected]

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה