ברשימת המתנה: זוגות מאותגרי פוריות מבקשים לא להיות רק שם ברשימה

זוגות מאותגרי פוריות מרגישים לעיתים קרובות כי כל החיים שלהם נכנסים למצב המתנה, בעקבות הציפייה לפרי בטן. בטור אישי מהלב, נילי ארבל מבקשת לא להיות רק עוד שם ברשימה

כשהחיים נכנסים להמתנה. צילום: אילוסטרציה

"אתם ברשימת המתנה. פשוט כרגע יש עדיפות לקבל משפחות עם ילדים". זו התשובה שהחזירו לנו מהיישוב שאליו ניסינו להתקבל לפני כ-14 שנה, בעודנו זוג בלי ילדים. כמובן, לא היה להם מושג שאנחנו בטיפולים, הם פשוט לא חשבו יותר מדי על ההשפעה של משפט סתמי וטכני שכזה על הצד השני. 

המילים חסרות הטקט הללו הן תמצית התקופה הזאת. אתם ברשימת המתנה. החיים בהמתנה. מבחינת הסובבים אתכם אתם בהמתנה עד שיהיה על מה לדבר איתכם, עד שבאמת תוכלו להיות חלק מהקהילה, עד שתהיו רלוונטיים. וגם מבחינת עצמכם. אתם לא מקבלים החלטות, כי "מה יהיה אם?" ו"אולי זה בדיוק ייפול על יום של טיפול?".

אז אתם פשוט במצב של hold. ההשקעה בזוגיות אף היא לפעמים על hold, כי מי פנוי לזה עכשיו? החלטות על מקום המגורים מתעכבות כי הכול תלוי זה בזה. בחירות בעבודה נדחות, וגם דברים פשוטים לכאורה כמו לקבוע חופשה או להתחייב לאירוע משפחתי. 

עומדת במקום

קשה לשרוד ככה. כל עוד חושבים שזו תהיה המתנה של כמה חודשים, מילא, נחכה. אבל כשהחיים הופכים לכאלה, כשזה נמשך שנים על שנים ובדרך אתם משלמים עוד ועוד מחירים ודברים לא קורים כי "מה אם?", זה כבר נהיה בלתי אפשרי. 

בשלב הזה מתעורר לו קול שאומר: "לא רוצה לחיות בהמתנה! לא מוכנה לזה. יאללה, אני לוקחת הפסקה מהטירוף, אני מעיזה ומקבלת החלטה שלא בהכרח מסתדרת עם הטיפולים". ואת מרגישה שזה נכון ושפוי ויש תחושה של שחרור סוף סוף. 

אבל המועקה לא נעלמת. מחשבות על הזמן שאובד מזדחלות, ומביאות עמן חששות שמא אני כבר לא מספיק רוצה, ואיך העזתי להרפות ולא להמשיך בכל הכוח. זה מעט ממה שעבר לי בראש ובלב, בגוף וברחם בשנים הללו. הקולות האלה מתרוצצים בפנים, ובאים גם מבחוץ, והכול מתערבב.

פעם מישהי אמרה לי שהיא ממש מזדהה עם התיאור של לאה: "ותעמוד מלדת". "ככה אני מרגישה", היא אמרה לי, "כל החברות שלי בתנועה, מתקדמות, ואני עומדת תקועה במקום". המילים שלה נשארו איתי הרבה זמן, והן עדיין איתי עד היום בכל מיני הקשרים. זה החלק שנראה לי הכי קשה – העמידה במקום, הסטטיות, חוסר החיים. 

ברגע הזה

אני מרגישה ומאמינה שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לחלום ולפעול בכל מאודי כדי להיכנס להיריון, כדי להיות הורים לילד או ילדה, אבל לא לעמוד בינתיים במקום. להמשיך לחיות.

קראתי פעם שרוב הזמן אנחנו עסוקים במחשבות על העבר והעתיד, או בשיפוטיות על אחרים ועל עצמנו, במקום פשוט להיות כאן, ברגע הזה. מחשבות של מה היה אילו היינו מחליפים רופא כבר מזמן, או אילו התחלנו טיפולים קודם. ולהפך – איך לא נסענו לחופשה ההיא, ואיך אני כמו מטומטמת כבר שנתיים לא מחליפה עבודה בגלל זה. ומחשבות ודמיונות בלתי נמנעים על העתיד – מה יהיה בעוד תשעה חודשים מעכשיו, או עד גיל 35. והמחשבות השיפוטיות שרודפות – הקנאה, התאווה והכבוד. הן כל כך מוציאות אותנו מן העולם, מן הרגע הזה, מהחיים שיש לי עתה.  

אם ארפה מהמחשבות על העבר והעתיד, על עצמי ועל אחרים, אהיה במה שחי וקיים וישנו. התפילה שלי, שאף על פי שאחכה לו בכל יום שיבוא, אהיה נוכחת בכל יום שכעת. 

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן תש"פ. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה