גרפומניה

קשה לקרוא. יש דרכים אחרות להעביר את שעות הפנאי באופן זמין ומענג: סדרות, סרטים, סרטונים, רשתות חברתיות, שאיבת הבית בשואב ידני. פעם היינו נרדמים עם ספר, והיום אנחנו נרדמים עם ניקוי ההתראות באפליקציות.

"היי אמילי, שמעתי שאת נותנת ייעוץ בתשלום לגבי כתיבה. אז כתבתי משהו, ואני יודע שזה טוב! זה פשוט מושלם! הייתי שמח שתציצי בזה ותייעצי לי מה כדאי לי לעשות, כי שתי הוצאות דחו את כתב היד, אבל אני משוכנע שזה ספר מדהים, פוטנציאל להצלחה מסחרית, תרגום לעולם ועיבוד לקולנוע. אולי תסכימי להיות העורכת? אין הרבה מה לגעת, רק מקצה שיפורים קטן. זה כתוב נהדר, את תיהני מכל מילה. כשלמישהו יש מה לתת לעולם – הוא פשוט יודע. מאז שאני קטן אני כותב, וטקסט כזה עוד לא ראו. את חייבת לקרוא". 

"היי ל', תודה על הטקסט ששלחת. קראתי. הוא מעניין. תהיתי לגבי הכותבים שהשפיעו עליך, ורציתי לשאול, איזה סוג ספרים אתה קורא? מה הז'אנר החביב עליך? 

אה, אתה לא קורא הרבה? ובשבת? לא, לא, עיתונים זה לא נחשב. 

אז מה הספר האחרון שקראת? כלומר, אתה בעצם לא קורא בכלל?"

מושכים בעט

יש מגפה של כותבים. כולם כותבים. שופעים מילים לתוך מקלדות, משרבטים את הנפש אל הדפים, יוצרים שירה, כותבים פרוזה. אבל הרבה פחות ממה שכותבים – קוראים. כולם מושכים בעט; הרבה פחות מושכים בדף. לא אחת אני נתקלת בברנש שבטוח שיצירת מופת תחת ידיו, ומתברר שאפילו ספר אחד הוא לא קרא בשנים האחרונות.

איזו יומרה חצופה זו להיעמד על במת התרבות, להצהיר שיש לך מה לתרום לעולם, וכל זאת מבלי שהכרת את המדרגות שקדמו לך, מבלי שהרכנת ראש מול קודמיך. אתה פרעוש על גב ענקים! אתה מבין את זה? אם אתה מתיימר לכתוב, אתה צריך להצטייד בקילומטרז' קריאה. הקריאה היא הבסיס לכתיבה. כותב טוב הוא קודם כל קורא טוב. לא חייבים לקרוא את כל מה שנכתב בעברית או תורגם לעברית אי פעם. מספיק להכיר את הקלסיקות, אלו ששיני הזמן לא נגסו בהן, או לפחות לקרוא ערמה גבוהה מהסוגה שבה אתה מעוניין לפרסם. 

רוצה לכתוב בלוג? תקרא הרבה בלוגים. רוצה לכתוב טור אישי? תקרא הרבה טורים אישיים. רוצה לפרסם רומן? תקרא הר של ספרי פרוזה טובה. רוצה לשחק בכתיבת שירה? קודם תלמד לקרוא שירה. עבודה אקדמית נבנית תחת ידיך? אנא קרא כמה שיותר עבודות אקדמיות. 

כעת ישאלו החוששים: אם נקרא הרבה שורות של אחרים, נאבד את הקול הטבעי שלנו, נתחיל לחקות אחרים! ובכן, החשש מוצדק. אם תקראו הרבה, אתם אכן עלולים לאבד את הקול האותנטי שלכם. אבל זה יקרה רק אם קראתם כל ימיכם כותב אחד בלבד. קראתם רק מאיר שלו? אתם תכתבו כמו מאיר שלו. התנסיתם בקריאת עגנון בלבד? לא תהיה לכם ברירה אלא לאמץ (באופן מסורבל ומביך) את העט העגנונית. ואם קראתם אינסוף אלנה פרנטה, אתם תהפכו לחיקוי עלוב של פרנטה. אבל אם הקריאה שלכם מגוונת ונעה בין כותבים שונים, דבר לא יקרה לקול האותנטי, אין חשש לחקיינות. 

עם יד על הריאות – קשה לקרוא. יש דרכים אחרות להעביר את שעות הפנאי באופן זמין ומענג: סדרות, סרטים, סרטונים, רשתות חברתיות, שאיבת הבית בשואב ידני. כל אחד ותחביביו. פעם היינו נרדמים עם ספר, והיום אנחנו נרדמים עם ניקוי ההתראות באפליקציות, עדכונים על מצב הקורונה ודיווחים חשובים מקבוצות הווטסאפ של קבוצות הגיל של הילדים. פעם היה לנו ספר ליד המיטה גם אם לא קראנו, היום יש מטען סלולרי ליד המיטה, וטיפות עיניים. 

והאמת היא שכל עוד הטלפון מוטען ליד המיטה – אין לנו סיכוי לקרוא. אנחנו נרדמים עם האור הכחול שמפריע להפרשת המלטונין ופוגע באיכות השינה, וחולמים חלומות שבהם פוש על נתניהו נכנס לקבוצת מעפילים בנים, ומייל מהעבודה מבשר על לידת תאומים למישהי מבית הכנסת. 

זה כל כך פשוט שבא לי לכתוב על זה טור בעיתון. רוצים לכתוב? תקראו. רוצים לקרוא? תטעינו את הטלפון במטבח.

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

תגובה אחת

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך

    היי אמילי – אהבתי כל כך. כל מילה מדויקת והכתיבה שלך אותנטית בהחלט, כך שאת מוכיחה מה שכתבת. תודה על מאמר מאיר עיניים ומעורר השראה.

כתוב תגובה