הקיץ ההוא: איריס יפרח בראיון מרגש על הבחירה בחיים

שש שנים לאחר שבנה איל נחטף ונרצח בידי מחבלים, איריס יפרח מספרת על הצמיחה הבלתי אפשרית מתוך הכאב, על מבחני האמונה, על האימא החדשה שהפכה להיות ועל החלום לעמוד על במה. "היום, בלי בושה, אני מסוגלת לומר: אני רוצה לחיות. אני אדם שמח"

בוחרת להמשיך בדרכו של איל. איריס יפרח. צילום: רעות קורנברג


הוא היה בן בכור לאימו ובן לילה הפך לבן של עם ישראל כולו, אחד משלושת הבנים, שם קוד, טייטל שאין יהודי שלא מכיר. היא הייתה אימא אנונימית ורגילה מאלעד ובן לילה הפכה לאחת משלוש אימהות מעוררות השראה, שעיני האומה נשואות אליהן. שש שנים לאחר החטיפה והרצח המזעזע, נפגשתי עם איריס יפרח, אימו של איל יפרח הי"ד, לשיחה מלב אל לב.

יש לה חיוך כובש, גומות חן מתוקות להפליא והיא מאירת פנים באופן בלתי רגיל. ניכר שהדיבור על בנה קשה לה, ועם זאת יש בו גם צד מרפא. "אני אדם שמח ואופטימי", היא אומרת, אך הדברים מורגשים גם בלי שתגיד אותם בקול. "אחרי הרצח, דווקא הפחד שלי לאבד עוד משהו, לאו דווקא פיזי – לאבד את השפיות, את השמחה, החזיר אותי לחיים. איל אהב את החיים, הוא הסתובב בעולם שמח, כאילו אמר לקב"ה כל הזמן: אני אוהב את העולם שלך. דמיינתי לעצמי שאני רואה אותו מסתכל עלינו מלמעלה והבנתי שהוא רוצה לראות אותנו שמחים וחיים. מה, אני לא אעשה את זה בשבילו?", היא שואלת בכנות.

"עבורי, לאבד את השמחה והאופטימיות, היה כמו מוות. הסתכלתי על הילדים שלי, על ההורים שלי, על בעלי, והבנתי שאני לא היחידה בעולם. הם כמו מביטים בי ואומרים: אימא, בבקשה, תהיי חזקה בשבילנו. הבנתי שאם אני נופלת – אני מפילה את כולנו", היא אומרת בגילוי לב. "יש לי שישה ילדים נוספים בבית, מה אני אגיד להם? אתם לא קיימים? אלו הדברים שגרמו לי להרים את השמיכה מעליי ולהילחם ברצון הטבעי למות אחרי איל".

לא מוותרים על הבית

"פעם לא הייתה לי באמת יכולת להכיל את השני", היא אומרת בכנות, "אבל אז הלב שלי התנפץ לרסיסים ומתוך השבר הזה הוא התרחב. אני נלחמת ומתאמצת כדי לעשות דברים שיחזקו אותי, ומה שמחזק אותי הוא ללכת בדרך של איל, שהייתה לו אהבת אדם אמיתית. הוא פשוט אהב אנשים, בכזאת טבעיות. לאט לאט נולדה גם בי היכולת להכיל ולפנות מקום בלב, זה מחזק אותי ונותן בי שמחה כי זה משהו שלא היה שם קודם".

היא גדלה בבית חרדי במושב שתולים, לשני הורים אקדמאיים יוצאי תימן שעסקו בחינוך, אנשי עמל ורוח.

שובו, אחים. איריס ליד תמונת הבנים. צילום: רעות קורנברג

"אחותי הגדולה הייתה הראשונה שידעה שקרה משהו. התקשרתי אליה עוד מתחנת המשטרה. כשהגענו לביתנו היא כבר הייתה שם, יצאה מביתה ביום שישי ורק שלושה שבועות וחצי אחר כך, אחרי שמצאו אותם, היא חזרה לביתה. הייתה לה באותה התקופה בת מאורסת לפני חתונה, אבל כל מה שהיה חשוב לה הוא שלום אחותה ואחייניה", איריס נזכרת ומתרגשת עד דמעות, "יש לה שכר עצום. כשהקב"ה אומר לנו: בניי, מה אני מבקש מכם, רק שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה – ככה בדיוק זה נראה!

"יום לפני שמצאו את הבנים, הייתה עצרת ענקית בכיכר רבין. היה לי קשה מאוד לעמוד מול מאה אלף איש, על במה גבוהה כזאת. אני אימא ואישה פשוטה. ביקשתי מהקב"ה שיחזק אותי, כי אני כשלעצמי, אין לי מה להגיד. הרגשתי חיבור עצום לקב"ה. עליתי לבמה בברכיים כושלות אך עם לב אמיץ, ומגבוה, ראיתי מראה מדהים – מרבד אנושי עצום למטה. כל הסוגים, הגוונים והצבעים. כולם התאחדו, עזבו את עיסוקיהם, השקיעו מזמנם כדי להחזיר הביתה שלושה בנים שהם לא מכירים. איזה מחזה! ברגע של הארה אמרתי לקב"ה: אז זה מה שאתה רואה מלמעלה? עכשיו אני קולטת מה אתה רוצה מאיתנו. לראות את ילדיך יחד בהרמוניה, אוהבים ומכבדים זה את זה".

יום למוחרת מצאו את הבנים, ואיריס בטוחה כי החיבור והאחדות שהיו בעצרת התפילה ובעם ישראל סייעו למציאתם. "זה נס אלוקי שמצאו אותם, ממש לא מובן מאליו".

בואי נחזור אחורה, תארי לי את הרגע הראשון שבו את מבינה שמשהו לא בסדר, שאולי משהו נורא קרה

"אין מילה שתצליח לתאר את הרגע הזה. בדיעבד תיארתי את זה כחוויה חוץ גופית. ערבוביה של פחד, דאגה, בהלה, וחוסר אונים מוחלט. עד היום אני יכולה ממש להרגיש את הרגע הזה שבו התקשרנו לחבר לחדר של איל, בשש בבוקר, אחרי לילה מורט עצבים. אמרתי לו: אמיתי, איל בישיבה, נכון? הוא ענה לי: רגע, איריס, אני בודק. ואני חושבת לעצמי בבהלה: הרי המיטה שלו מולך! מה יש לבדוק? והוא לא היה שם. הטלפון הבא היה לחמותי, אצלה הוא היה לפני שיצא הביתה. קיוויתי שתגיד כל דבר, רק שתשדר לי שהכול בסדר. לא סיפרנו להם שום דבר, רק גיששנו כי לא רצינו להבהיל אותם. היא סיפרה לי מתוך לב של סבתא איך הוא נפרד מהם כל כך יפה לפני שיצא ואיך היה נראה כמו מלאך, וזהו, לא היינו צריכים לדעת יותר כלום.

"ההבנה הזאת, שהוא לא בישיבה ולא אצל סבתא ולא הגיע הביתה, וגם הטלפון שלו לא זמין – הרגשתי גיהינום פעור מתחת לרגליי. בעלי הוא אדם יציב מאוד, לא רגשן, ופתאום ראיתי אותו רועד. אני חושבת שמהתגובה שלו נבהלתי יותר ממה שעוד לא הבנתי".

"אני, הכאב ואיל הפכנו לישות אחת". צילום: רעות קורנברג

למרות שערי הגיהינום שנפתחו בפניהם והחרדות הלופתות, איריס מספרת שמהרגע הראשון ועד למציאת הגופות, האמינה שאיל יחזור הביתה בחיים. "דמיינתי את איל נכנס בדלת. הייתי אופטימית לגמרי, לרגע לא חשבתי שהוא לא יחזור. היינו כל כך עסוקים בתקווה, ולי באופן אישי בכלל לא היה מקום לפסימיות. אחר כך אנשים אמרו: אבל ידעתם שהיו יריות ברכב. נכון, היינו אצל ראש הממשלה ואצל כולם, אבל אף אחד לא הסתכל לי בלבן של העיניים ואמר: תקשיבי, זה נגמר. אימא תמיד תחפש שביב של תקווה, אימא לא מתייאשת, אימא לא נפרדת בחיים מהבן שלה".

פרטנר אמיתי

איריס, עובדת ותיקה בחברת הביטוח 'מגדל", היא אישה כנה ושופעת חיים. כשהיא מדברת – עיניה מדברות יחד איתה, צוחקות ובוכות. המילים שלה חודרות ישר ללב ואני נשבית בקסמה שוב ושוב לאורך השיחה.

בשלב מסוים, הבינה איריס שלפניה שתי אפשרויות: לשקוע בתוך העצב, או לנסות לצאת מהתהום. "אני זוכרת שקמתי בבוקר וחשבתי, איך אני מוצאת כוח? אז אמרתי לבורא עולם: אני ואתה הרי תמיד מדברים, מאז שאני ילדה. בוא נעשה עסקה – אני לא אשאל אותך למה, ואתה בתמורה תיתן לי את הכוח", היא מגלה בכנות ואני מצטמררת, "והקדוש ברוך הוא, הוא פרטנר אמיתי".

כשהיא מדברת על בורא עולם, ההתרגשות ניכרת בקולה ובפניה. היא מתארת קשר קרוב ושיח ער ביניהם מאז ומעולם, אך נדמה שלאחר החטיפה והרצח – אלו רק הלכו והתעצמו. "פעם חשבתי שיש מציאות שלי ויש מציאות שלו. גיליתי שאין אני והוא – יש רק הוא", היא אומרת בחיוך של מי שיודעת מניסיון שיש לה על מי להישען. "אחרי שחטפתי כזאת בומבה, כמו בן אדם שעומד על שטיח ולפתע מושכים אותו תחת רגליו והוא מאבד שיווי משקל, הבנתי שאם אני לא מתמסרת להישענות מוחלטת על הקב"ה, באמת ובתמים – אז אין. מחוסר האונים הזה נולדו אמונה ורצון להחזיק בחיים בעשר אצבעות, ומשם אני נלחמת על השפיות בכל יום מחדש".

"עם הזמן זה לא נהיה קל יותר, אבל פשוט לומדים לחיות עם זה. אני, הכאב ואיל הפכנו להיות ישות אחת. הוא צרוב בתוכי. הבנתי שחשוב לי להמשיך ללכת בדרך שלו, של שמחת חיים ואהבת אדם. היום, בלי בושה, אני מסוגלת לומר: אני רוצה לחיות. לא רוצה למות. אני אדם שמח.

"מהרגע הראשון הרגשתי שאני נבחנת באמונה ומתוך הקושי, הכאב והדמעות אמרתי לקב"ה: אבא, אני בוחרת בחיים החדשים שנתת לי. אני מבינה שהשמחה היא לא כמו פעם, ושולחן השבת הוא לא כמו פעם, זה המאה אחוז של היום".

איריס (49) ואורי (50) הם הורים לשבעה. איל, הבכור, נרצח כשהיה בן 19, אך היה אמור להיות בן 25 כיום, לאחריו אסף (24), אלחנן (20), יעקב (19), רננה (16), רעות (13), ואשרת הקטנה בת ה-9.

הבטחנו שנהיה משפחה חזקה. משפחת יפרח לפני החטיפה. צילום: דודי בוזגלו

עד לאחרונה, שלושה מילדיהם שירתו בצה"ל במקביל, כולם ביחידות קרביות. אסף השתחרר לא מזמן ובכך הוריד במעט את נטל הדאגה מעל לכתפיה של אימו. "איל הוא בני הבכור והיה לי קשר מיוחד מאוד איתו, קשר חברי. ביום של החטיפה דיברתי איתו חמש פעמים בטלפון. בשיחה האחרונה, שהייתה בערך בשעה 20:00 בערב, הוא אמר לי, 'אימא אל תדאגי, אני בדרך הביתה'. זה היה המשפט האחרון שלו ואני כל הזמן חושבת אילו ייסורי מצפון היו לי אם חלילה השיחה הייתה מסתיימת בצורה אחרת, אולי טעונה יותר. מאז אני אומרת – בואו נהנה מהילדים שלנו כל עוד הם איתנו, בואו נלמד לראות את הטוב שבהם".

איך שאר הילדים מגיבים לכל האירועים האלו?

"לפני הלוויה אספנו את כל הגדולים בחדר, ביקשתי שניתן כולם ידיים ואמרתי להם, אין לי מושג מהיכן יצאו לי המילים האלו, שאנחנו היינו משפחה חזקה ונישאר משפחה חזקה. מאז, ברוך ה', המשפחה התגבשה מאוד, רואים את זה בשיח בין הילדים, ברצון שלהם להיות יחד".

כשאני אומרת לה שיש לה כריזמה בימתית ודיבורים שבכוחם להחיות לבבות, היא נבוכה. "זה נגד הטבע שלי. לפני מה שקרה היו לי חיים פשוטים, ילדים-בית-עבודה. בכלל לא הייתי אשת העולם הגדול, אפילו לא מורה", היא צוחקת ומגלה כי בתקופה האחרונה החל לקנן בה חלום לעלות על במה ולהציג, "קצת לספר על איל, קצת לשתף במה שגיליתי, האובדן פינה לי מקום בלב וגיליתי עולם יפה, אנשים נפלאים. נולד בי רצון לשתף את כולם במה שמצאתי. אני רואה את עצמי מספרת, משתפת ומציגה. יש לי את הכוח, אבל אני רק צריכה עוד קצת זמן".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. להצטרפות למגזין כבר היום לחצי כאן >> https://bit.ly/2UL0Jrt

 

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה