כוח התיקון גדול מכוח הקלקול

האם אתן מוכנות לסלוח לעצמכן?
חודש אלול הוא זמן מיוחד למחילה עם חמלה גדולה מעבר לרגיל. כל עוד נצליח להתפייס עם עצמנו – נצליח לסלוח ולהתפייס גם עם אחרים

“האם אתן מוכנות לסלוח לעצמכן?
בתוך הלב הפנימי 
וגם לבני הבית לסלוח, בחוץ,  וגם לבקש סליחה מאמת
מאהבת השם יתברך, מאהבה שבה הרבה גמישות דרך לב שהתנקה. 

אין המחשבה עוסקת בעבר, היא לא נעצרת,
הלב לא רושם את המִשגה”.

(ימימה אביטל ע”ה)

כשאנו מבינות שהאשמת עצמנו והאשמת אחרים אינה מחזקת אותנו, האם אנחנו באמת מוכנות לסלוח לעצמנו ולאחרים, לנקות את הלב בחמלה רבה ולא להשאיר בו שרידים לאותם כעסים והאשמות? האם אנו מסוגלות להפסיק לעסוק בעבר, לבחוש ולחטט, להפסיק להזכיר לעצמנו כל הזמן את מה שהיה? לפני הסליחה ישנו מנגנון של גמישות, גמישות הבאה מאהבת החיים, אהבת הקיום האנושי, שהוא גם מוגבל, שוגה וטועה. כעת מתעוררים בנו כוחות חדשים:

“ברגע שאין הרהור על המִשגה, וחוזרים לתיקון ומתקנים, כי אז כוח התיקון מפחית את כוח המשגה”.

(ימימה אביטל ע”ה)

כשאנו לא אוחזות בעבר, השגיאה שעשינו יכולה להתקבל כמיותרת. כלומר: אנו מקבלות אותה, עומדות מולה בכנות ומזהות אותה כשגיאה, אך גם מזהות שהיא נובעת מהמקום האנושי, המוגבל, החסר, ההישרדותי והעמוס בתוכנו, ולכן היא לא מהותית לנו. אפשר להבין וללמוד ממנה, ולצמוח הלאה אל מקום טוב.
אין לנו הרהור על השגיאה, אנחנו לא מחטטות בה, לא מקימות ועדת חקירה למה עשינו ואיך קרה לנו ומפחדות שלא נצא ממנה לעולם. אלא בענייניות אנו מזהות את השגיאה כשגיאה מיותרת לנו, מיותרת לאופן בו היינו רוצות לנהוג, ואז חוזרות לתיקון, שכוחו גדול הרבה יותר מהשגיאה, וכשאנו ממוקדות בו – הוא מפחית את כוחה של השגיאה.

אלול הוא זמן למחילה ולחמלה . אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

 

“כשמתקנים, כוחו של התיקון מפחית את המשגה.
הלב לא רושם את המשגה, יש פה פיוס ושמחה חוזרת, מאותה הבנה, הלב ייפתח לשמחתו ויגרש עצבותו”.

(ימימה אביטל ע”ה)

כשאנו מפרידות בין התיקון למשגה והולכות עם התיקון, אנו מתפייסות עם עצמנו ועם סביבתנו, והשמחה חוזרת. כל עוד אנו לא מקבלות את זה ששגינו ונאבקות בעומס, בכך אנו רק מכפילות את כוחו. אנו יודעות שיש עומס, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא אינו העיקר. ברגע שנתחם אותו וניתן לעצמנו שם חום והבנה שאיננו זקוקות לו יותר על מנת להתפתח, נוכל להבין שהתיקון לא חייב להימשך הרבה זמן, ושאפשר ממש בחלקיק שניה לחזור מהשגיאה אל התיקון, שכוחו גדול הרבה יותר. פנינו אל העתיד, העומס משאיר אותנו בעבר.

אלול הוא זמן מרוכז למחילה עצמית וכללית, מלא וגדוש בחיות של חמלה מעבר למידה הרגילה, והחמלה הזו מעבירה אותנו אל זמן הדיוק. ואז מתרחש פלא של ממש: כל דיוק מפחית מהרישום של המשגה. גם אם פגמנו לפני שניה, אנחנו יכולים כעת, בעזרת הדיבור המתוקן, הקשב המתוקן והנתינה המתוקנת – לתקן רטרואקטיבית את מה שהיה. וימימה ע”ה בדבריה מחדשת לנו אופטימיות מופלאה ומשמחת: “כל רגע הוא זמן לדיוק“.

אודות הכותב/ת

עידית שלו

הכותבת היא פסיכותרפיסטית, תלמידה ותיקה של ימימה אביטל זצ"ל ומדריכה בכירה בלימודי ימימה. בעלת תארים בייעוץ חינוכי, תרפיה באמנויות ופסיכותרפיה

כתוב תגובה