כלות התנ"ך

 

רות כהן ואמונה כהן אינן אחיות, אך הן חולקות את אותו שם משפחה, אותה מידת נעליים, אותה אולפנה, ואת העובדה ששתיהן הוכתרו ככלות התנ"ך, לאחר שזכו במקום הראשון בחידון התנ"ך העולמי, במרחק שלוש שנים זו מזו. רות זכתה בשנת תש"פ, ואמונה זכתה ביום העצמאות לפני שנה בדיוק. כנהוג בחידון, הזוכה מהשנה שעברה משתתף כשופט בחידון בשנה שלאחריה, ולכן אמונה תשתתף גם השנה בחידון, הפעם על כס השופטת.

התנ"ך נמצא איתן תמיד בתיק, בחוץ, בלב ובנשמה. כשנפגשנו בדרך האבות בגוש עציון כדי לחגוג את יפי ארץ התנ"ך בתלבושות כפריות, סנדלים תנ"כיים ותכשיטי זהב, היה לשתיהן ברור שגם ספר הספרים יגיע איתן להפקה. כל אחת מהן אוחזת ספר תנ"ך מרופט שנראה כי הודפס לפני עשרות שנים. למעשה הספרים הודפסו לפני שנים בודדות, אלא שכל דף ודף בהם נהפך שוב ושוב בשנים רבות של לימוד. כל דף רצוף הדגשות וכתב יד באותיות קטנות, ושולי הדפים כבר השחירו ממגע כף ידן.

"בשנה שניגשתי פרצה מגפת הקורונה, ואי־הוודאות ניכרה גם בהכנות לחידון", משחזרת רות כהן (20) ממרכז שפירא. "בגלל ההגבלות נאלצו לשנות את זמני המבחנים, ופתאום הודיעו לנו בהפתעה שהמבחן המסנן באחד השלבים הוקדם ליום המחרת. הייתי בהלם מוחלט – כמתמודדת שלומדת עם לו"ז מסודר וחומר לכל יום, הופתעתי. בבוקר הבחינה עשיתי את המבחן, הרגשתי שיכולתי יותר וממש התאכזבתי. שחררו אותנו הביתה ואמרו שיודיעו בערב את התוצאות".

רות מספרת שהשעות אחרי המבחן היו מורטות עצבים. "הייתי בלחץ. נכנסתי הביתה, נעלתי את החדר, ישבתי על המיטה ופשוט בכיתי. לא האמנתי שכל ההשקעה שלי והוויתורים שעשיתי לקראת החידון ירדו לטמיון, ועוד על חודן של כמה שאלות קטנות. אחרי כמה דקות מחיתי את הדמעות ואני זוכרת שאמרתי לה': 'יש הרבה ילדים שלומדים תנ"ך, הרבה שמוותרים על חברים וזמן משפחה, הרבה שמשקיעים ומשננים, אבל מישהי כמוני אין לך. באמת תוותר על לימוד התורה שלי?!' ידעתי שהלימוד שלי מלא ברגש. סוער כמו ים. באמת. בלימוד שלי עולים רגשות ולא רק פסוקים, התנ"ך קם לתחייה. אז כבר ידעתי שאני לא בתחרות הזו כמו שחשבתי כשנכנסתי אליה, שלא באתי רק כדי לזכות. באותם רגעים הרגשתי ממש כמו רות המואבייה. עלו בי קולות שכמו נעמי אמרו לי: למה לך? אולי תעזבי? אבל ידעתי כבר שזה המקום שלי. שאני שייכת. ונכון, את רוכשת ידע בתחרות וצוברת חוויות, אבל עבורי הניצחון הזה היה קודם כול האישור שה' חפץ בי, ברות שבחרה ללמוד תורה". 

הזכייה של רות בחידון הייתה ההשראה של אמונה (18) מבני נצרים. "כילדה לא התחברתי במיוחד לשיעורי תנ"ך. מה ששינה לי את המבט קרה בנסיעה משפחתית ביום העצמאות כשהייתי בכיתה ח'. שמענו אז ברדיו את השידור של חידון התנ"ך ואת ההכרזה על הזוכה – 'כלת התנ"ך רות כהן, בת 16 מאולפנת בהר"ן". באותו רגע אבא שלי שאל אותי: 'נו, מתי תורך?' כמובן, צחקתי ואמרתי, 'מה לי ולתנ"ך?' אבל באותו רגע משהו נדלק בי. בערב צפיתי בחידון והתחברתי. החלטתי שאני הולכת על זה בכל הכוח. כתבתי בגוגל 'איך לומדים לחידון התנ"ך?' וכבר באותו ערב התחלתי ללמוד, ממש מאפס". 

מספר חודשים אחר כך נפגשו רות ואמונה במסדרונות האולפנה, ורות החלה ללוות את אמונה בהכנות לחידון. "עד ליום החידון עצמו כל התהליך של הלמידה היה חוויה אישית שלי", משתפת אמונה, "אבל ברגע שעמדתי ליד ראש הממשלה בנאום שלו, פתאום הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול". 

כיום רות ואמונה ממשיכות בשליחות – כל אחת במקומה וגם ביחד. הן הקימו יחד תוכנית ללימוד תנ"ך לבנות בזום בשם 'אורייתא', שנמצאת כיום כבר בסבב השני, שתיהן שותפות לפרויקטים שקשורים לחידון התנ"ך עצמו והן מלמדות תנ"ך במוסדות.

"חשוב להבין שהעולם לא מתחלק מראש לאנשים שנולדו מצליחים ואנשים שנולדו רגילים", אומרת אמונה, "אלא שבעזרת כוח רצון, אמונה והתמדה, אפשר לכבוש כל יעד ולהגיע להגשמה עצמית. צריך לשבור את החומות שמונעות מאיתנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות באמת, ולעוף על החלומות שלנו בלי לוותר".

 

 

עדי עדיים

לרגל ההפקה התנ"כית שוחחתי עם איטל כהן, המלמדת תורה ועבודה פנימית, ויחד העמקנו במהות של קישוטי האישה והסטיילינג במקורות:

צמידים – הצמידים נועדו להצמיד אישה אל עצמה, אל בוראה ואל אישהּ. רבקה אמנו קיבלה שני צמידים לקראת הנישואין עם יצחק, ומכאן המסורת המיוחדת הנהוגה בעדות מסוימות לקנות שני צמידים לאישה.

רעלות – בתנ"ך מדובר על התכסות ברעלה פעמיים: אצל רבקה ואצל תמר. אלה אינן הרעלות שאנו מכירות היום, אלא רעלות מבד טבעי ונושם, שדומה יותר לבגדים המסורתיים של בני העדה האתיופית. היו בהן רקמה מיוחדת והרבה צבע. הרעלה נועדה גם לעזור לאישה להתכנס פנימה, וגם לשמש אמצעי חיזור ופיתוי לבעלה.

נעליים – גם הנעליים מלמדות בתנ"ך על תהליכים רוחניים. הנעליים מחזיקות את כל הגוף והן מתייחסות למקומות הלא נראים תמיד, או הפשוטים יותר. הנעליים הן תזכורת לאן אנחנו הולכות ולבירור מה הייעוד שלנו. כך למשל בבית המקדש נדרשים ללכת יחפים, ללא נעליים, כדי ללמד שלא הכול קשור לאדם, ושיש לו חיבור תמידי לבריאה. 

שמלות – שמלה היא כמו עטיפה של כל חלקי הנפש שלי. וכבת מלך אני נותנת כבוד לכל החלקים שלי. גם אלו שזקוקים לתיקון ולבירור.

תכשיטים לנפש-  בספר ישעיהו הקב"ה מסיר מהנשים את כל הקישוטים בשל חטאיהן. בפנימיות מסבירים שהתכשיט הוא כמו איבר חי לנפש האישה, שמגיב ופועל על האישה. כאשר היא אינה בנקודת ציון פנימית נכונה לה, התכשיט מוסר, על מנת להשיב אותה בחזרה אל עצמה ואל העבודה הפנימית שלה.

 

 

צילום: דאפי ספונר

הפקה וסטיילינג: מלי סגל 'מלילבוש'

שיער: ספיר נודלמן

איפור: דלית שפיר

בגדים, תכשיטים ופשמינות: רני – בגדים כפריים כפר עציון

נעליים: אוסף אישי

 

המדור המלא בגיליון אייר תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן