הגענו לחודש של יום ההולדת שלי. אמנם הוא חל רק בכ"ה, אבל עדיין יש לו המון משמעות בשבילי, ואני כבר מתחילה להתכונן.
תראו, להאמין שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיי זה לקבל המון אחריות על הכתפיים. יש שיר לא כל כך מוכר שהוצאתי באלבום השני, קוראים לו ״מתארחת בעולם״. ושם אני מבקשת – למד אותי דרכים בלי סוף, כדי שאלך בהן ובעצמי אכתוב. אני רוצה למצוא את השביל הלא סלול הזה שמחכה לי שאלך בו, שיהיה שלי. בלי לברוח לשוליים מהפחד שאתחכך, ובטח שלא בנתיב המהיר.
מסדר לי את היום
כשהתחלתי להתקרב לעולם היהדות, הרגשתי בעיקר הרבה מבוכה. מבוכה על חוסר הידע, על דברים שקורים כאן אלפי שנים והם רכיב משמעותי מהאבנים שעליהן אני מניחה את ראשי בלילה, אבל אין לי מושג לגביהם.
גם היום, כשאני מנסה לחשב חודשים עבריים, עולה לי בראש המנגינה של "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד", וכדי לא לטעות אני זורמת עם השיר. ההרגשה שיש סדר לדברים, ושאני לא נקודה אקראית על הגלובוס שומרת עליי מאוד בתקופה הזאת ובכלל. היו כאן לפניי, ויהיו גם אחריי.
לפני שבוע התחלתי לעקוב אחרי שריטה על כף ידי. מיום ליום היא הלכה והשתפרה, ובפשטות, חיזקה לי את האמונה. אני לא עשיתי שום דבר בשביל שזה יקרה, אולי פה ושם פלסטרים. אבל יש מישהו שבכל בוקר אכפת לו ממני, והוא מסדר לקראתי את היום, ובודק איך אפשר לרפא אותי.
אז האיחול שלי לעצמי ולכן לקראת יום הולדתי, הוא להתחזק באמונה שקטה, פנימית, בוערת ונכונה. למצוא את החלק היפה והחשוב שלנו בשרשרת. מספיק שיש מישהו שמחכה ממני לבוקר טוב, וכבר יצרתי ״הלאה״. קטן, בלי זמן ומקום.
ירידה בטוחה
קיבלתי הרבה מהשיעורים עם המורה שלי לפיתוח קול, רחל הוכמן. התרגילים אצלה מאתגרים, והיא מדויקת לי, במיוחד כשכולם מחמיאים לי ברחוב. אני אוהבת איזונים, כמו שכבר הבנתן.
באחד השיעורים ניסינו תרגיל חדש, שבו צריך להגיע לצליל גבוה דרך כמה צלילים נמוכים, ולרדת דרכם בחזרה. כמו במדרגות. את החצי הראשון של התרגיל עברתי בבטחה, ואפילו זכיתי ל"יפה מאוד" ממנה – מחמאה לא מובנת מאליה כשמדובר במורה שאמנים לא זזים בלעדיה מילימטר. אבל בחצי השני, כמו זרקתי את הצליל. והיא הסבירה לי שיותר משקשה לעלות למעלה – צריך לדעת איך לרדת למטה.
ואני חושבת על החיים שלנו עכשיו. היינו במרוץ, עבדנו קשה, ועכשיו אנחנו מורידים הילוך. יש יותר זמן, וגם בתוך הזמן הזה אני צריכה למצוא זמן למדרגות של רחל הוכמן, לא לעזוב ברגע, לדעת להעביר הילוך במתינות ולהתמקם מחדש.
לאסוף
שמתי לב שבתוך המילה שגרה מסתתרות האותיות של המילה רגש. שזה מוזר, כי שגרה תמיד נצבעה לי באור משעמם, משהו בגוני האפור. אז איך יכול להיות שמחכה בה רגש?
בתקופה הזאת אני מבינה את הברכה שב"אותו דבר". הפייסבוק לא חס עליי, ודואג להזכיר לי תמונות ישנות. חלקן כאלה שהייתי מעדיפה למחוק, אבל גם הרבה שמזכירות לי כמה עשינו, כמה הגענו. דווקא הקביעות, הסיבוב, החזרה וההמשכיות הם אלו שיכולים להוליד בי את הרגש. לשמר אותו.
כשנתקלתי בקושי בנגינה, המורה שלי לפסנתר אמרה לי שהשיטה הכי טובה היא לעזוב את השיר, ללמוד שיר אחר – וכמו קסם השיר הקודם פשוט מתלבש באצבעות מעצמו. יש משהו באפקט המצטבר, בדרך שנאספת לה לאט לאט,כשחוזרים על אותה הפעולה שוב ושוב ושוב, שמוליד תוצאה גדולה בהרבה. הלוואי שנדע להתמיד ולאהוב את הדרך.
לאה גולדברג מדברת באחד השירים האהובים עליי (מני רבים שלה) על יחסים עם אהוב. היא קוראת לו ״מבט, וחלון, וראי״. היא רואה בו גם את עצמה דרך הראי, ורואה את העולם דרכו, דרך החלון שהוא לעולמה, והוא גם מביט אליה בחזרה. לכבוד יום הולדתי אני מאחלת לעצמי יחסים כאלה עם השם. למצוא את נקודות האור שבשגרה, ולהפעים בה את הרגש.
