החג השמח ביותר בשנה הוא הזמן המושלם להרים לחיים, לדבר מהלב, ולהתחבר אל הקודש ואל עצמנו. רוחמה בן יוסף, מאיה אוחנה מורנו ואלינור מיכאל נפגשו להתוועדות מרגשת ומעוררת. שרון רוטר הצטרפה אליהן ושמעה דיבורים של אמת על פורים, אסתר, מסירות נפש, זוגיות, חיסרון ועונג. איך אפשר להיות בשמחה אמיתית? מה הדרך לעבודת ה' מתוך שמחה? קחו כוסית והצטרפו לחגיגה | פרויקט חג
אני מודה שהקונספט של התוועדות גורם לי להרגיש חוסר ביטחון. אני לא מכירה את העגה, לא מכירה את השירים, וכשפונים אליי כדי להוביל את כל העסק אני מסרבת בתוקף.
רק כששמעתי שנפלה בחיקי הזכות להיות בין שלוש ענקיות שאני כה אוהבת ומכבדת, ועוד להעלות את המורל לכבוד פורים, הסכמתי להצטרף לחגיגה. כך מצאתי את עצמי יום אחד עטופה באוכל (הכי חשוב), משקה, כלי נגינה ושלוש נשים שתמיד מחזקות אותי.
אחראית המוזיקה והנשנושים היא לא אחרת מאשר רוחמה בן יוסף האהובה, שאת הטור שלה קראתן רק לפני כמה עמודים. היא מוזיקאית, יוצרת (שלא אוהבת שמכנים אותה 'זמרת') והאמא של כולנו, כפרה עליה. היא בת 36, מתגוררת במרחב־עם, נשואה ליהונתן ואמא לאליעז ואורי מרים.
אחראית דברי תורה ומש"קית קודש במפגש היא מאיה אוחנה מורנו (48). אישה משכמה ומעלה, השראה, לומדת ומלמדת, כותבת ויוצרת, אמא לחמישה ונשואה לאלירן. בעלה הראשון, קצין סיירת מטכ"ל עמנואל מורנו הי"ד, נהרג במלחמת לבנון השנייה.
את הגזרה החסידית של האירוע נקראה לאייש אלינור מיכאל, הידועה בהתוועדויות המשובחות שלה. אלינור (36) היא בעלת תשובה, חב"דניקית, שחקנית, רקדנית, בימאית, יזמית ומנהלת מוסד להכשרת שחקניות חרדיות בירושלים. מצד האמת אלינור ראויה לכתבת עומק משל עצמה, ואולי עוד תראו אותה בעתיד בפנימה. היא מגיעה אלינו כל הדרך מהיישוב כליל, שנמצא בגליל המערבי, יחד עם שיינא הקטנה, בתה התינוקת שלא מסכימה להירדם ומגלה סקרנות רבה נוכח האנרגיות השמחות שמסביבה.
המשימה המורכבת להפוך את המפגש המרומם והמיוחד הזה לתוכן כתוב, הוטלה עליי. מי אני? מוזיקאית יוצרת, בעלת תשובה, מקדמת ומלווה נשים יוצרות וכותבת, בין היתר, ב'פנימה'. הפעם אני תופסת לא רק את העט, אלא גם את הגיטרה.
"הפעם אני תופסת לא רק את העט, אלא גם את הגיטרה." שרון רוטר ורוחמה בן יוסף
השדכנית הראשית
אני מכירה כל אחת מהן בנפרד, אבל כשאנחנו נפגשות אני מגלה שהן מתנהגות כחברות ותיקות היודעות הכל זו על זו. אני מתעניינת מאיפה מגיע החיבור העמוק ביניהן, ואיך לא ידעתי עליו קודם. רוחמה, הדבק שמאחד את כולנו יחד, עונה: "את אלינור פגשתי כשהיינו בנות 19, על מדרכה בתל אביב". "היא התחילה איתי ואני נעניתי", צוחקת אלינור, "ומשם זה היה סיפור אהבה".
אז יש לך חלק בתשובה של אלינור? אני שואלת את רוחמה. היא צוחקת באהבה בעוד אלינור עונה, "בזכותה חזרתי בתשובה".
החיבור בין מאיה ורוחמה הוא מן המוכרים יותר. במשך שנים העבירו יחד מופע משותף בשם "המשבר כמבשר", וחרשו את הארץ בהופעות. "גם פה אני התחלתי איתה", רוחמה צוחקת. "בסוף אחת ההרצאות שלה הבאתי לה דיסק שלי". "ידעתי שעם האישה הזאת אני רוצה להתחבר לעשייה משותפת", ממשיכה אותה מאיה.
*ואיך התחברתן שלושתכן יחד?
מאיה: "לפני כמה שנים עשיתי לימוד אינטנסיבי בנושא שבעת ימי הבריאה, ורציתי להפיק גם מופע בנושא. הצעתי לרוחמה שנעשה לימוד משותף, והיא חשבה שכדאי להוסיף גם משחק, וחיברה אותנו עם אלינור. במשך שנה נפגשנו פעם בשבוע ללימוד, שירה ואימפרוביזציה. מופע לא יצא מזה, אבל חברות, לימוד, השראה, מערכי שיעור וכיוונים נוספים כן". עד היום קבוצת הווטסאפ המשותפת של שלושתן נקראת "פרויקט השבע".
מכוונת עצמי
אנחנו עוצרות את שטף הפטפוטים, מסיימות את ההכנות האחרונות ומתיישבות בסלון. הגיע הזמן לפתוח את הלב. עוד לא פורים, אבל אנחנו בבחינת פורים.
רוחמה מתיישבת על יד הקלידים ופותחת בשיר של ההרכב המוזיקלי הניו יורקי החסידי "זושא". "הריני מכוון לעשות את עצמי כיסא ומרכבה לשכינה הקדושה", היא שרה, ומעידה שלאחרונה היא מחוברת מאוד לשיר הזה, לא סתם היא פותחת איתו את ההתוועדות שלנו.
היא שרה בריכוז, ולאט לאט אנחנו מצטרפות ב"אוי אוי אוי" הידוע ביכולתו לפתוח לבבות. אחר כך אנחנו ממשיכות לשיר את הניגון של הבעל שם טוב הקדוש, כי אין כמו ניגון של צדיק כדי לכוון לעולמות עליונים, ועוברות ל"מיש מיש משנכנס אדר" המסורתי, כי איך אפשר בלי? המוזיקה פותחת את הלב ומכוונת אותנו לפורים, "להכין כלים לפורים", צוחקת רוחמה. "אלינור, תגידי מה שהרבי אומר", היא מפצירה.
"האמת שעוד לא נפתח לי", אלינור משיבה, ורוחמה מיד צוחקת, "אז בואו נעשה תרגילי פנים". כולנו צוחקות ואלינור מתרצה לשתף: "עולה לי דווקא משהו מתוך הניגון שלנו. עולה בי רצון, שהולך איתי כבר הרבה זמן, לחיבור לגוף שלי. כבר הרבה זמן שאני יודעת ומרגישה שמתוך החיבור לגוף, כשאני נוכחת בתוכו ופשוט מקשיבה לו, מגיע לי החיבור הכי חזק לעצמי, לנשיות שלי.
"הולכת איתי הברכה שמאיה בירכה אותי בחתונה שלי: 'שתחיי את החיים כמו שאת רוקדת'. כשאני רוקדת אני מרגישה חיה, יש זרימה ועוצמה וחיות ויצירתיות, בלי הברקסים של תפיסות ומחשבות שמבלבלות ומסתירות אותי. וזה מתקשר לי לפורים, כי בפורים המלחמה הייתה על הגוף היהודי".
"שמשתלשל מכל העולמות", מוסיפה רוחמה, "ומתגלה בבשר. בבשרי אחזה א־לוה. זו השאיפה, שה' יתגלה במציאות, ברוח, בתורה, בעשייה, אבל גם בבשר, עד התחתית".
אלינור ממשיכה את הרעיון: "העניין המדהים הוא שה'תחתון' הזה, הגוף, הוא בעצם הכי עליון שיש, עצמות ה', המקום הכי עמוק ונשגב מתגלה דווקא בגוף היהודי. הרב שלי הסביר לי פעם שכשגוף זך וטהור על פי הנהגות ההלכה, אז הוא חווה אלוקות בפשטות, כי אין לו דעת שמשבשת ומבלבלת אותו. הוא פשוט חי את ה' בלי הסתרות. צריך להקשיב ולתת לו לספר לנו את כל הסודות".
"תלמידה שלי שאלה אותי פעם אם אפשר להתגעגע לגוף", אומרת מאיה. "ברור שכן, כדאי גם שנתגעגע לגוף. הגוף הוא כמו האדמה. בגוף נזרעים הדברים, הרצונות נמצאים בתוכו, וצריך לתת להם לצמוח ולגדול. גם ברמה הפיזית, בהיותנו נשים כולנו מתגעגעות לעצמנו, למי שאנחנו בעומק, להוויה הנשית הפנימית. הגוף שלנו הוא פלא. סוג של פצצת אטום חיובית".
אני מוצאת את עצמי מתחברת לדברים, ומוסיפה: "אני מתגעגעת לגוף שלי אפילו שאני לא ילדה, ואני עדיין מרגישה שיש המון דרכים להתחבר לגוף שעוד לא הגעתי אליהן. ולפעמים גם מאבדים חיבורים בדרך, עם האימהות והחזרה בתשובה".
רוחמה נזכרת, איך לא, באורי מרים הקטנה שלה. "אני רואה את החיבור הטבעי שלה לגוף ואת גילוי הגוף, ואני חושבת לעצמי – למה איבדתי את זה? למה התחלתי להיות ב'נחָשיות', ואני מוציאה את חוה מהחוויה ומסתכלת על הכל מבחוץ? אני רוצה לחוות את עצמי מבפנים, ואני אומרת את זה לנערות – תהיו מבפנים, תכירו את עצמכן בלי החוויה החיצונית והאישורים של החברות והציונים".
אלינור: "לגוף אין דפוסים שרכשנו בשביל לשרוד. החיבור הזה לגוף מגלה לי מי אני, נקי, בלי כל הסרטים שסיפרתי לעצמי בראש".
"אבל פורים הוא הכי בהסתר של זה", מאיה מחזירה אותנו לנושא שלשמו התכנסנו, "כי מגילת אסתר עסוקה ביפהפיות, בדוגמניות שנמצאות חצי שנה בשמן המור".
"איך בא לי כמה שעות בשמן המור", אני צוחקת. אבל מאיה דווקא פחות מתלהבת, "זה המון פיזיות והתעסקות בבשמים, בתכשיטים, בנראות ובאיפור. אנחנו אוהבות את זה וזה מקובל, אבל אסתר חיה בתוך החוויה הזאת שלוש שנים עד שהיא הגיעה לאחשוורוש". רוחמה נדהמת: "מה??" "כן", ממשיכה מאיה, "וזה המון זמן לא לספר מי את ולהצליח להיות בסדר עם כולם".
"וכל אחת במתח עם השנייה", מוסיפה רוחמה, "כי הן רוצות להיבחר. אבל אסתר מצליחה לשמור על יחסים טובים עם כולן. היא מחוץ למשחק". ואני חייבת לתת דוגמה רלוונטית, "כמו זהבה בן באח הגדול", ואנחנו צוחקות.
הקשר לגוף, מסבירה מאיה ומושכת אותנו בחזרה אל סיפור המגילה, מתבטא לא רק ברמה הפרטית, אלא גם ברמה הכללית. "הגוף של עם ישראל הוא ארץ ישראל. כשעם ישראל נכנס לארץ היא נכנסת להיריון, ובזמן סיפור המגילה אנחנו עוד בגלות, אבל מתחילה להיבנות מסגרת של גוף. בתחילת הדרך אסתר שותקת ופועלת לפי מה שנאמר לה, עד הרגע שבו היא לוקחת אחריות על הגוף שלה, על הבחירות שלה, ומצמיחה מתוכה את העוצמה והכוח הנדרשים לה כדי לפעול. זה החיבור בין הנשמה והגוף, הבחירה של הגוף להיות בוגר ולקחת אחריות על המעשים. היא אומרת למרדכי: עכשיו אני פועלת, ומתחילה לעשות את הדברים בדרך שלה. ואז מרדכי אומר לה את הדבר הכי מביך: 'אל תדמי בנפשך להימלט…'"
"למה מביך?" רוחמה עוצרת ומבקשת לברר עם מאיה מה היא מרגישה. "אותי זה מכעיס", מודה מאיה. "מרדכי, אתה באמת חושב שאני פה כי כיף לי? אני דואגת לעצמי? אני אציל את עצמי ואשאיר אתכם למות? אני פה בעל כורחי, ואתה, שמכיר אותי הכי טוב, למה אתה אומר את זה?" רוחמה: "או שהוא יודע שזה מה שהיא צריכה לשמוע. לפעמים יש לנו קטנות מוחין כי אנחנו מפחדות".
אני חייבת שוב לחבר אותנו לזמן הזה, ומבהירה: "רוחמה, זה כמו שאבא שלך יגיד לך: אל תדמי בנפשך להתיישב במרחב־עם ולא למלא את שליחותך בתל אביב", ורוחמה מאשרת: "לפעמים קצת נוח לנו להישאר קטנים, וזה לא רע, אבל יש תביעה גדולה יותר מאיתנו במציאות".
מאיה מצידה מזדהה, "אני כל הזמן בהתלבטות כי הרצון שלי הוא להתכנס בבית המדרש, ללמוד וללמד, וכל הזמן יש קריאה חיצונית לציבוריות ולקול שצריך להישמע. הקטע הוא שבכל מקום במגילה שבו כתוב 'המלך', זה הקדוש ברוך הוא. הוא זה שעושה את משתה אסתר בתוך כל הכאוס שיש בחוץ".
רוחמה בן יוסף (במרכז), מאיה אוחנה מורנו (מימין לרוחמה), שרון רוטר (ימין), אלינור מיכאל (משמאל)
ה' רוצה אותי בנחת
"אני רוצה להעלות שאלה", אומרת פתאום אלינור ומושכת את השיח על מסירות הנפש של מרדכי ואסתר אל הרמה האישית ואל ימינו אנו. "אנחנו חיים בדור שבו החוקים השתנו, גם בממד הזמן משהו השתנה. אני מרגישה שהיום צריכים לפעול רק מתענוג, התנועה הזאת של הכיווץ פחות רלוונטית. אני לא במקום של למסור נפשי על הציבור, ה' רוצה אותי בנחת, אז גם היום כשאני אמא לקטנים, עמוסה ברוך ה' בלופ של בית־משפחה־עבודה, חשוב לי למצוא את המקום שבו אני פועלת לא ממקום של חוסר או הישרדות אלא ממקום של עונג. ככה אני מרגישה. אתן מרגישות את זה גם?"
מאיה: "אתמול הייתי בשיעור למורות וסיפרתי את הסיפור שלי, על השנה אחרי שעמנואל נהרג, איך נגמרו לי כוחות הנפש כי לא היה לי רגע של עונג. אמרתי לעצמי שזה לא יהודי לחיות ככה באין סוף מאמץ, כי ביהדות יש זמנים מוגדרים של מאמץ וזמנים של עונג. הבחירה היא בעונג. ביום יום אני צריכה לעשות הרבה דברים שלא מענגים אותי, ואז אני מסתכלת על הסיבות שבגללן אני עושה אותם והן מחזירות לי את העונג".
"במופע שלי ושל רוחמה היה רגע שהרגשנו שזה כבר לא מענג", מאיה משתפת בכנות, "ועצרנו אותו. אפילו ששיווקית וציבורית זאת הייתה טעות, זה לא שינה לנו, כי הבנו שהמופע לא משרת כרגע את המטרה שלנו. זה נקרא לחיות בעונג". "האומץ לפעול בעולם מתוך קשב", מסכמת אלינור, "להיות אמיצה, להיות בהקשבה".
"אבל הרבה אנשים שבוחרים לחיות בהקשבה פועלים בעולם הפנימי כמו לאה, ולא תמיד הם אלו שמשפיעים בחוץ", מדייקת מאיה. "פורים נוגע לנו מאוד בתור נשים, וזה הולך ומתעצם – ותלבש אסתר מלכות. המוכנות ללבוש מלכות מאירה את אור הנשמה. אני לא מתנצלת, אני חיה מהיש, ומהכוח הזה אני יוצאת החוצה".
"אני שואלת את עצמי הרבה על החיצוני והפנימי, על מה שייך לי ואיפה הגבולות", אני משתפת, "אבל אתן מצליחות להיות משפיעניות ולכוון את זה למקום המחובר והקדוש". "את בבחינת יהודית", אומרת אלינור למאיה, "ואת סרח בת אשר", היא מצביעה על רוחמה, שצוחקת את הצחוק המתגלגל שלה.
"חשוב לי להגיד משהו לגבי פורים", מחזירה אותנו רוחמה למהות. "הרבה פעמים הוא נתפס אצל נשים בתור חג קשה. הגברים שותים והנשים כאילו מאחור, מתעסקות בתחפושות, בסעודה ובמשלוחי מנות".
"אני זוכרת שלאמא שלי במשך הרבה שנים לא היה קל, היא הייתה מנקה קיא של בחורי ישיבה בסעודות ההמוניות אצלנו בבית. אני בתור ילדה דווקא אהבתי מאוד את האווירה בחג בבית, כי אבא שלי היה רב קהילה וקיבלנו המון משלוחי מנות. בתור בכורה הייתה לי זכות לקחת את כל הדברים השווים וזה היה פינוק, כי חיינו מאוד בפשטות", רוחמה צוחקת. "אבל חוץ מזה אהבתי את החג דווקא מהצד הנשי, מתוך ההתבוננות בגברים. ראיתי דברים מדהימים בפורים, אני מדברת על זה ומתחילה לבכות".
היא מתרגשת וממשיכה: "ראיתי את אבא שלי בתקופת האינתיפאדה יוצא החוצה ומתחיל לבכות לה' שיעצור את ההרס, ואומר: 'אני מוכן למסור את נפשי, רק שלא ימותו עוד', ואני צעקתי בתוכי: 'ה', אל תקשיב לו'. היה שם משהו מקולף ואמיתי כל כך, שפחדתי שתבוא קרן לייזר ותיקח אותו. ראיתי את אח שלי בשיא תקופת הספקות שלו נשכב ומנשק לאמא שלי את הרגליים, ואומר לה שרק בזכותה הוא רוצה להיות מחובר וללמוד תורה באמת.
"ברור שזה כיף שיש לנו מרחב שמחה משלנו", רוחמה מבהירה, "אבל גם מדהים לראות אותם מהצד. גברים הם הרבה פעמים סגורים, ולפעמים פשוט להיות שם ולחזות בחשיפה של משהו פנימי ויקר, זו חוויה מדהימה ומעצימה. גם יהונתן אמר לי בפורים דברים שלא נאמרים. הלוואי שנדע לייקר את הסוד שמתגלה ולתת לו מקום".
"אני מוצאת את הכל בפורים", אומרת מאיה, "הבית שלי מארח המון אנשים בפורים. אבל הערב הוא של הנשים. בעלי הולך לישון עם הילדים ואנחנו מתכנסות ולומדות, ואז מתחיל הקטע של הריקודים ואני באורות גבוהים ועליונים. חבל לי לבזבז את המתנה של היום הזה בשינה, אז אני נשארת ערה. לקראת הבוקר אני מתחילה לארגן את משלוחי המנות. בלילה אני במקום האישי, ובבוקר אני המבוגר האחראי בשמחה ובמלאות. אני זוכה שביום הזה הבית שלי סופג את הקדושה של כל השנה".
"מתוועדות – פרויקט חג".
לאהוב את מה שיש
אני מספרת להן שבכל שנה בפורים יש אצלנו בבית מסיבה גדולה, ואנחנו מצליחים ליהנות גם הגברים וגם הנשים, אולי מתוך העובדה שבהיותנו חוזרים בתשובה אנחנו יודעים להמיר את המסיבות של פעם למקום של קדושה. בפורים בשנה שעברה, בפעם הראשונה לא הייתה אצלנו מסיבה. היינו חולים בקורונה. זו הייתה יחסית ההתחלה ואנשים ממש נרתעו מלקחת מאיתנו משלוח מנות מהחשש שהנגיף עובר בחפצים. הילדים היו שבורים, ועד היום החג ההוא זכור להם כטראומה.
מאיה מבינה לליבי, ומספרת שגם הם נמנעו מחגיגות גדולות בפורים אשתקד. "היה לי צער כי לא היה את החיבור, האחדות, הבלגן והבית הפתוח, וזה היה חסר, קטן. מצד שני במהות זה היה להחזיק את 'ויעש המלך' – זה הרצון שלו. לפעמים הדברים לא נראים לי, אבל זה הסדר האלוקי, הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. לנו זה אולי מרגיש כקטסטרופה, אבל נדרשת מוכנות שלנו להיות מעל זה".
"יש גם את ההנחיות של אסתר, היא מקהילה את היהודים", אומרת רוחמה, "אנחנו נתבעים ללכת בעקבות האמירה שלה 'לך כנוס את כל היהודים'. גם אם אני לא מסכימה עם כולם אני רוצה לייצר בלב שלי את האחדות. בדור הגאולה צריך תשובה מאהבה, ואני מרגישה שאהבה היא התשובה. בלי להשתנות בכלל. תהיה מי שאתה, תצביע מרץ ותהיה ליברל, אבל תבוא אליי לארוחת שבת. שיהיה מרחב שמושך שפע, שלא נהיה כולנו אותו דבר ואז יבוא משיח".
ואלינור חותמת: "אני מרגישה שהיום אין כל כך על מה להילחם. נכון שזה נותן תחושת חיות מדומה, דרמה והתרגשות, אבל היום אנחנו כבר בבחינת 'וכיתתו חרבותם לאתים', צריך להגביר את הטוב. ברגע שאני משתדלת להיטיב עם עצמי ולהגביר אהבה בתוכי, פשוט לי לפעול טוב בחוץ. אומרים שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. היום, אם את מדויקת מבחינה פנימית, המלאכה שלך נעשית בשבילך על ידי ה'. הדברים פשוט מגיעים אלייך, את לא צריכה לדחוף קירות".
*לפני שאתן מתפזרות, תגלו לי, איך אפשר להגיע לשמחה?
מאיה: "כשהגדרתי את עצמי מתוך היש ולא מתוך האין התחלתי להיות שמחה. עד היום אני הולכת עם האין, כי חלק מהנשמה שלי לא נמצא פה, וזה מסע נצחי. אבל צריך להפסיק להיאבק, גם על השמחה אנחנו נאבקות? באיזשהו שלב הבנתי שאני מרפה ומסתכלת על עצמי, על מה יש לי, זה נותן לי זקיפות שמביאה לי שמחה. שמחה היא לא משהו של 'בואי נרקוד ונשתולל', אלא השלמה שנותנת לי שמחה. כשאני שלמה עם עצמי אני שמחה".
אלינור: "בשבילי להיות שמחה זה כמו שאמרה ה'צדקת' ביירון קייטי: לאהוב את מה שיש". כולנו צוחקות, ואלינור ממשיכה: "מה שקורה כאן הוא מדויק ומאיתו. אם אני לא מצליחה לחוות את זה אני אומרת לה': 'תהיה איתי בתוך הדבר ותעזור', ואם מבקשים יפה הוא פותח. הגילוי שאני לא צריכה להתאמץ הוא גילוי ענק. הדבר השני שמביא לי שמחה הוא להיטיב עם עצמי. אני ממש מתפללת בנוכחות הצדיקות פה להסכים להניע את עצמי לעשות דברים שיעשו לי טוב. זה בכלל לא ברשימה שלי, ואני רוצה שזה יהיה בראש סדר העדיפויות, ואז הכל יהיה פועל יוצא של זה". "אמן!" כולן עונות במקהלה, מי לא רוצה לעשות לעצמה טוב?
רוחמה, המובילה והמאספת גם יחד, מוסיפה את הזווית שלה ואומרת: "שמחה מבחינתי היא פועל יוצא, היא מציאות שמתגלה כשאני בהרמוניה, נהרה, מעיין זורם בלי הפרעות, בלי תקיעות מחשבתיות או הקטנות מבחוץ, כמו אמירות בסגנון 'את לא מסוגלת' או 'אויש, היית נראית ממש מכוערת'. לנפות את כל הדברים שמגיעים מבחוץ ולא שייכים למי שאני באמת, להיות מחוברת למעיין שלי שנפתח", היא חותמת ומתחילה לשיר: "עכשיו הוא לא עכשיו היא כן היא בתוכי", וכולנו מצטרפות בקול גדול: "היום אני אהיה שמחה. טו טו דו דו דו דו…"
אנחנו מתחבקות חיבוק גדול אחרון, מנשקות את שיינא הקטנה, ונפרדות בציפייה לפעם הבאה.
ההתוועדות והכתבה המלאה בגליון אדר ב' של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן
