נותנת חיים: אילנה דרור על תרומת הכליה שעברה

לזכרו של הרב הבר, מייסד הארגון "מתנת חיים" שנפטר ביום חמישי האחרון ממחלת הקורונה, אילנה דרור, אם לחמישה שתרמה כליה לאדם זר מספרת על התהליך שעברה דרך הארגון | מיוחד

להחשף כדי להציל חיים. אילנה דרור. צילום: אילה יבגי

אילנה דרור (47), אישה נמרצת ופעילה, נשואה לאודי ואם לחמישה, החליטה ביום בהיר אחד באמצע החיים לתרום אחת מכליותיה. התרומה היא אלטרואיסטית, כזו שאינה מיועדת לקרוב משפחה או מכר. אני פוגשת את אילנה בצוהרי יום קיצי בקיבוץ שלוחות שבו גדלה. היא מקבלת את פניי בחיוך רחב ומלא חיוניות.
"כשאמרתי לילדים שלי שאני הולכת להתראיין", פותחת אילנה, "הבן הבכור שלי, בן השבע עשרה, לא הצליח להבין לאיזה צורך אני פוגעת בפרטיות שלי. הסברתי לו שאין לי כל עניין להתפרסם, אך העלאת המודעות הציבורית לתרומת כליה עשויה להציל חיים. אם יעלה בידי להביא באמצעות הכתבה ולו אדם יחיד לתרום כליה ולהציל חיים – זה שווה את החשיפה הלא פשוטה, שלא הייתי בוחרת בה מלכתחילה".
אילנה נולדה בארצות הברית. משפחתה עלתה ארצה כשמלאו לה חמש שנים והתגוררה בירושלים. כשהייתה בת שתים עשרה עברה המשפחה לקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן, שם התגוררה דרור עד לנישואיה עם בן הקיבוץ השכן שדה אליהו.
"אחרי החתונה שבתי לירושלים ומשם עברנו להתגורר בגבעת זאב. אני בעלת תואר ראשון ושני בכלכלה חקלאית, כיאה לקיבוצניקית טובה", מציינת אילנה בחיוך. "אני עובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במשרה מלאה, ולצד עיסוקי המקצועי אני פעילה בחיי הקהילה בעיר. בעבר שימשתי כיושבת ראש ועד ההורים וכיום אני חברת מועצה מטעם הבית היהודי. תמיד ראיתי את מקומי בעשייה חברתית, אך התחום של תרומת איברים לא היה מוכר לי".
אילנה נחשפה לרעיון שלוש שנים לפני כן, כאשר קרוב משפחה שלה נזקק לתרומת כליה ובנו נמצא מתאים לכך, שם נזרע הזרע. בעלוני השבת היא עקבה אחרי פרסומים של עמותת 'מתנת חיים' בראשות הרב ישעיהו הבר, מושתל כליה בעצמו, אשר מעודדת תרומת כליה מטעמים אלטרואיסטיים.
אני מניחה שכפי שלך הנושא היה חדש ולא מוכר, גם לסביבתך לא הייתה היכרות מוקדמת עם העניין. כיצד בחרת לספר ומה התגובות שקיבלת?
"בראש ובראשונה כמובן ששיתפתי את בעלי. הוא מכיר אותי ויודע שקשה מאוד להזיז אותי מהחלטות שקיבלתי על עצמי, והוא עמד לצדי לאורך כל הדרך. הוא אישית לא מרגיש שהיה מסוגל או מעוניין לתרום, אך הוא נתן לי את ברכתו. תקופה ארוכה שמרתי את הנושא בתוך הבועה הזוגית שלי ושל בעלי. גם את הילדים לא שיתפתי עד שאכן נמצאתי מתאימה לתרומה. למשפחה ולחברים בחרתי לספר רק שבועיים לפני התאריך שנקבע לניתוח".

הרב הבר ז"ל, מייסד ארגון "מתנת חיים".

אילנה יצרה קשר עם הרב הבר וקיבלה הנחיות ראשונות כיצד להיכנס לתהליך. "מילאתי טופס וביצעתי בדיקת דם והתהליך התחיל להתקדם. אחרי ששלחתי לרב הבר את הטפסים, נמצא אדם שמתאים לקבל את התרומה וזומנתי לפגישה בבית החולים בילינסון. הזימון היה משותף, לי ולמועמד להשתלה. בבית החולים עברנו בדיקה לסיווג רקמות, שזו בדיקה מעמיקה יותר שמטרתה לברר את מידת ההתאמה, מעבר להתאמה הראשונית שנמצאה. מדובר ביום שלם שמתחיל בבדיקת דם פשוטה, שאחריה פונים יחד למרפאת ההשתלות ושם מקבלים מידע על התהליך הצפוי".
מה הסיכונים הצפויים לתורם?
"כמו כל ניתוח בהרדמה כללית, ישנו סיכון בעצם הניתוח. ישנה גם האפשרות שהכליה הבודדת בגופי תפסיק לפעול, ובהעדר כליה שנייה אזדקק גם אני לתרומה. כתורמת, אני וכל בני משפחתי נמצאים בראש הרשימה לקבלת תרומה, אם חלילה נזדקק לה. יש כאן סיכון שאני לוקחת, אבל אני יודעת שאם אזדקק אקבל מענה מהיר. זה בכל זאת לא פשוט לעבור ניתוח של השתלת כליה, ואני מקווה שהקב"ה לא יזמן לי את הניסיון הזה".
מעניין שבית החולים מזמן את שניכם יחד להכנה הראשונית. מה הסיבה לכך?
"אני מניחה שאחת הסיבות היא שרבים מהזוגות הם קרובי משפחה. באותו היום היינו הזוג היחיד שלא היה מעורב בקשר משפחתי. לא רציתי לשאול מדוע בני משפחתו לא תרמו לו, מכיוון שברגע שהחלטתי לתרום השאלה הפכה בלתי רלוונטית. מאוחר יותר, כשהתוודענו זה לזה, הוא סיפר שאף אחד מבני משפחתו לא נמצא מתאים לתרומה ולכן פנה לעמותה. התהליך כולו היה משותף. התראיינו אצל אותם האנשים. חשוב להם לראות את התורם ואת מקבל התרומה יחד, מכיוון שלמרות שכל אחד עובר הליך רפואי שונה, מרגע שנמצאנו תואמים – אנחנו יחד בתהליך".

מכרז קשה במיוחד

אחרי החלק הרפואי הוזמנו אלחנן ואילנה ליום נוסף שבו נבדקים ההיבטים הפסיכולוגיים. "הפסיכיאטרית ראיינה קודם את אלחנן, וכשאני פגשתי אותה היא אמרה לי שזכיתי ולא הסבירה מדוע. אחרי הראיונות ומבחנים השלכתיים נוספים יש המתנה לקבלת תשובה. לא פחדתי מהניתוח, ודווקא הוועדה שאמורה לקבוע אם יש לי את החוסן הנפשי לתרומה היא שבאמת הפחידה אותי", משתפת אילנה.
מדוע?
"זה הרגיש לי כמו מכרז שאני צריכה להצדיק את העובדה שאני ראויה לזכות בו. וכמי שעברה הרבה מכרזים בעיסוק שלה, המכרז הזה היה הקשה ביותר. את יושבת מול ועדה שמורכבת מעשרה מומחים שונים בתחום הנפש ונתונה תחת מטר שאלות שאמור לקבוע אם אכן יש לך את העמידות הנפשית לעמוד בתהליך. אחת השאלות הייתה אם אני לא חושבת שיש גבול לנתינה, ותשובתי הייתה שקיים גבול, אך הוא אישי ואני מכירה את הגבול שלי, אני מודעת למגבלות שלי ולחוזקות שלי ויודעת שאעמוד בכך. שאלו אם עברתי טיפול נפשי בעבר ותשובתי הייתה שלילית. לשאלה הבאה, כיצד אגיב אם אמצא בלתי מתאימה לתרום על רקע של חוסן נפשי, עניתי שאז ככל הנראה אזדקק לראשונה בחיי לטיפול נפשי…".
אני תוהה אם בכל זאת, בתוך פרק זמן לא מבוטל שאורך התהליך, לא התעוררו בלבה הרהורי חרטה. "התהליך הוא אכן ארוך, ולמעשה מאפשר בכל צומת לחזור בי מן ההחלטה, אך מרגע מילוי הטופס הראשון לא היו לי כל הרהורי חרטה. קיבלתי רשימה ארוכה של בדיקות לבצע, שכדי להשלימן יש צורך בזמן לא מועט ואני חושבת שזה מכוון. אני מסוג האנשים שמרגע שקיבלו החלטה הם מבצעים מיד, וזה דווקא היה נכון בשבילי לקבל את השהות הזאת. זה נתן לי אפשרות לעכל את הדברים, לחשוב איך לספר, מה לומר".
איך באמת מספרים לסביבה?
"קודם כול הייתי חייבת לתת הסבר להיעדרותי ממקום העבודה. החלטתי לספר את הדברים כהווייתם, והמנהלת שלי הייתה כל כך מופתעת. היא מעולם לא שמעה על האפשרות הזאת של תרומת איברים של אדם בחייו. אחרי השוק הראשוני היא אמרה לי שאני נראית מוארת כשאני מדברת על הדברים ועודדה אותי".
ואיך הגיבו החברות?
"כשנפגשתי עם חברות ואמרתי שיש לי משהו לספר, מיד חשדו שאני הרה. עניתי שזה סוג של היריון שאחריו תהיה לידת חיים חדשים. כך הרגשתי, שאני מגיעה לניתוח ממקום בריא, לא כחולה. מרבית התגובות היו תומכות, אך לא כולן. היו מי שלא יכלו לקבל את העובדה שכאימא לילדים צעירים אני בוחרת בהליך שכרוך בסיכון מסוים".

נחזור מעט אחורה, לשלב שבו נבדקת ההתאמה. עם כל הכרוך בוויתור על אחת מכליותייך, האם לא העסקת את עצמך בשאלה מי יקבל את הכליה? או יותר מזה, מה יהיה אם הכליה לא תיקלט בהצלחה?

האיבר היחיד שאפשר לתרום מאדם חי. צילום: אילוסטרציה

"האפשרות להתנות את תרומת הכליה קיימת. יש מי שבוחרים אנשים בטווח גיל מסוים או מלאום מסוים, אך אני בחרתי שלא להתערב בכך. החלטתי שאני מוציאה זאת משליטתי ובוטחת בקב"ה. הכנתי את עצמי גם למצב שההשתלה תיכשל, מתוך ידיעה ברורה שאני את שלי עשיתי באופן שבו מצאתי כנכון ביותר. חייתי נכון ובריא ותרמתי כליה מתפקדת היטב. אחרי שנתתי את חלקי – היתר נתון בידי שמים. בדיעבד, כשנפגשנו, שמחתי שאלחנן הוא מי שמקבל את כלייתי. זכיתי לתרום לאדם שנמצא באמצע החיים ושהתרומה גאלה אותו מטיפולי דיאליזה קשים".

כליות, שתיים

בזמן שעמד לרשותה עד ביצוע התרומה התעמקה אילנה במשמעות הרוחנית של האיבר המיוחד הזה. בעברית הקדומה לא מופיעה המילה כליה ביחיד, אלא רק כליות ברבים. זה גם כפל האיברים היחיד בגופו של אדם אשר מסוגל לתפקד באופן מלא כאשר האחד אינו פעיל. אנחנו זקוקים לזוג עיניים כדי לראות ראיית עומק, ובלי זוג אוזניים לא נוכל להבחין בכיוון שממנו מגיע הצליל. כל צד במוח אחראי לתפקודים שונים, וכך גם ביתר האיברים הכפולים. אולי רצה בורא עולם, שעם פיתוח הטכנולוגיה יגלה האדם בתוכו את האפשרות להציל חיים באופן שיביא לחיבור עם הזולת, מבלי לפגוע בו עצמו.
"כשפגשתי את אלחנן הרעיון נעשה מוחשי פתאום", מספרת אילנה. "פגשתי אותו בבוקר שבו נולדה לו נכדה, ועל אף שהרגשתי שאני מבינה לעומק את נושא התרומה, הפגישה האישית פנים אל פנים, ההיכרות עם אדם שהוא חלק ממעגל של משפחה וחברים, מעמיקה את התובנות. אז התבהרה בתוכי ההבנה שיש לי את היכולת לאפשר לו ללוות את הנכדה בגדילתה ולהמשיך לחיות ככל האדם".
תהליך התרומה והקבלה יוצר מעורבות גבוהה. "אני תמיד אומרת שיש לי זוג כליות, אלא שאחת בגופי והשנייה בגופו של אלחנן. כמובן שתחושות דומות קיימות גם אצלו, והוא מקפיד לשמור על קשר ולהתעניין בשלומי ובהחלמתי. קבעתי את המועד לניתוח כך שאספיק לחגוג את בת המצווה של בתי קודם. אלחנן שלח לה מתנה בצירוף ברכה יפה ומרגשת".
בשלב זה הילדים כבר היו מודעים לכך?
"כמובן שכן. קראתי לאותה תקופה ספירת העומר הפרטית שלי, מכיוון שהמועד לניתוח נקבע לפני פסח וחל בתוך ימי הספירה. תחילה יידענו את הילדים הבוגרים ודאגתי להניח חוברת של עמותת 'מתנת חיים' על השולחן, כדי לחשוף אותם בהדרגה. כשהבן הגדול ראה את החוברת בבית הוא הבין שכוונותיי רציניות".

שותפים מלאים בתהליך, אילנה עם ילדיה. צילום: אילה יבגי

איך הם הגיבו?
"הילדים תמכו וגם הושפעו ממה שאני חוויתי. אחת הבנות, שהיה לה שיער ארוך מאוד, בחרה לתרום את השיער לעמותת 'זכרון מנחם' לפני הניתוח, ובת נוספת תרמה את השיער כמה ימים אחרי הניתוח. הילדים תמכו בי לאורך כל הדרך והתאמצו לעזור. היה מרגש לראות גם את התגייסות הקהילה לעזרתי. הניתוח חל בסמיכות לחטיפת שלושת הנערים. רב הקהילה שלנו דיבר בבית הכנסת אחרי תפילת השבת ואמר שבזכות מעשים כמו שלי, הקב"ה ירחם עלינו. לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרוב מבוכה, אבל זה ריגש אותי מאוד".

בטן מתהפכת

"הניתוח נקבע ליום ראשון, ובחרתי במשך אותה שבת להישאר בביתי. הרגשתי צורך להיות עם עצמי ועם משפחתי", היא מספרת. "הניתוח נקבע לשעה שתיים בצהריים, כך שעבר עוד בוקר שלם עם בטן מתהפכת. לאורך כל הדרך, היחס של הצוות היה יחס של V.I.P. קיבלתי חדר לבד, וכל איש צוות שהעביר לאחר את הטיפול בי אמר 'זו מהמלאכים של מתנת חיים'. זה נתן לי הרבה כוחות והרגשתי עטופה.
מה עשית מיד אחרי הניתוח?
"מיד כשהתעוררתי ביקשתי לראות את אלחנן, אך תחילה נאסר עליי לקום מהמיטה ואשתו וילדיו הגיעו לבקר אותי. כשיכולתי לעמוד על שתי רגליים, הלכתי לראות את אלחנן והפגישה הייתה מאוד מרגשת ומשמחת לשני הצדדים. כשחזרתי הביתה, הוצפתי בעזרה של הקהילה. במשך שלושה שבועות אנשים הגיעו עם ארוחות מלאות ונשארו כמה דקות כדי לשמוע ממני על החוויה. עד היום המקפיא מלא בעוגות, הרבה מעבר ליכולת האכילה שלנו… גם ממקום העבודה התקשרו וסיפרו שתרומת כליה הפכה להיות הנושא המדובר".
היו גם תגובות אחרות?
"רופא המשפחה שלי, שאני מאוד מעריכה, דווקא לא תמך בהחלטתי. עם זאת, ביום הניתוח הוא שלח לי מסרון". אילנה שולפת את המכשיר ומקריאה את ההודעה: "אני שם את ידי על ראשך, לא מסכים אך מבין".
"מאוד התרגשתי, כי ידעתי שעקרונית יש לו בעיה עם המעשה. הוא נתן לי חודש תמים של ימי מחלה והתעקש שאמצה את כולם. אני הרגשתי ממש טוב ובהתחלה לא רציתי להישמע לו, אך אני שמחה שבסופו של דבר כן פעלתי כעצתו. התחושה היא ממש כמו אחרי לידה, וצריך להסתגל חזרה לשטף החיים עם כל העומס הרב שאנחנו נתונים בו בשגרה.
"התקופה שבה נותחתי הייתה בימים של אחדות כללית ותפילות משותפות, וזה התחבר לעשייה הפרטית שלי. עוד בבית החולים, בעלי בירך אותי יחד עם שמותיהם של שלושת הנערים הי"ד. גם בחיבור עם המשפחה של אלחנן הייתה התרגשות גדולה. הילדים שלי לא הורשו לפגוש אותו, מכיוון שהמערכת החיסונית שלו מאוד חלשה כרגע ומגבילים את המבקרים, אבל בקרוב נוכל להיפגש".
איך את מרגישה היום?
"כיום אני בתפקוד כמעט מלא. אני זקוקה לשתייה תכופה יותר ונאסר עליי לצום. עד הניתוח נהגתי לצעוד מדי ערב, ומאז הניתוח מיתנתי את הקצב". אני מחייכת ומזכירה לאילנה שעבר רק חודש וחצי. צריך לראות בעיניים כדי להאמין עד כמה התאוששותה מהירה.
ומה הלאה? האם את נתונה במעקב רפואי?
"הייתי כבר בביקורת ראשונה במרפאת תורמים בבית חולים השרון, ופעם בשנה אני צריכה להגיע לשם. הדבר הכי מרגש הוא שכדי להגיע למרפאת תורמים צריך לעבור דרך מחלקת הדיאליזה, ואני עוברת שם וחושבת לעצמי: אם כל אחד היה יכול לעבור ולראות את האנשים שסובלים שם… יש שמונה מאות אנשים שמחכים לתרומת כליה, שזה לא מספר קטן, ואת רואה אותם והם סובלים.

ביקורת פעם בשנה. צילום: איל

"במוצאי שבת בסמיכות לניתוח הייתה הפעם הראשונה שאודי הכיר את אלחנן. בערב ההשתלה, כשהוא הגיע עם אשתו, ישבנו ארבעתנו ודיברנו. אלחנן סיפר לנו כמה הוא סבל לפני כן, ועל ההגבלות המחמירות באכילה ושתייה. הוא סיפר ששנה שלמה אכל חסה וקצת לחם. ביום שני, למחרת הניתוח, אשתו באה אליי ואמרה: 'אלחנן רוצה שתדעי שהשניצל פה היה מה זה טעים!'. אחרי יותר משנה הוא אכל שניצל. הכליה אמורה לאפשר לו לחזור לחיים רגילים, כאחד האדם, לראות את נכדתו גדלה לצדו, ואין שמחה גדולה מזו".
כולנו זקוקים למגע, כותב נתן זך בשירו. המגע, הנגיעה, הם צורך אנושי יסודי. השורש נג"ע על הטיותיו מעיד על הקשר שבין המילים נגע ועונג. מתוך מעשה החסד של אילנה, אני חושבת לעצמי שכשאדם נוגע בזולתו באופן מיטיב, הוא זוכה להפוך נגע לעונג. אין ספק שאילנה חוותה הליך רפואי כואב ולא פשוט, כזה שיכול להיתפס כנגע, כצלקת. אך כששומעים מפיה על החוויה, נדמה שהיא מתענגת על התהליך שחוותה, במובן הנפשי והרוחני. ואולי זהו סוד התאוששותה המהירה. זכות נפלה לידי לשבת מול אישה עם שתי כליות בריאות ומתפקדות. כל אחת בגוף אחר, כאיש אחד.

מתנת חיים 

ארגון 'מתנת חיים' מעודד אנשים שמעוניינים לתרום את כלייתם לשם הצלת חיים, כאשר המדובר הוא בתרומה אלטרואיסטית, כלומר התנדבותית בלבד. הארגון מושתת על בסיס התנדבותי בלי כוונות רווח. המניע היחיד של כל מי שלוקחים חלק במלאכה הוא הרצון והנכונות לעזור לזולת ולהציל חיי אדם. כל מנהלי הארגון עובדים בהתנדבות שלא על מנת לקבל שכר, והפעילות מתבצעת בשקיפות ובהגינות.

מתנת חיים משקיעים מאמצים רבים להגברת המודעות הציבורית לעובדה שעל פי כל המחקרים הרפואיים תרומת כליה מן החי אינה מהווה סיכון לתורם, ומתבצעת במינימום סיכונים וחוסר נוחות. כמו כן פועלים בארגון לקצר ולפשט את ההליכים המנהליים לאישור תרומת כליה מן החי, ומלווים את התורם והמושתל במסדרונות בתי החולים, מייעצים ומדריכים בענייני רפואה וזכויות המטופלים ועוד.
עד כה עלה בידי הארגון ללוות מאות השתלות מוצלחות שנעשו בארץ, וחלקן – במקרים של סיבוכים נדירים – בארצות הברית.
הארגון שם לעצמו למטרה להנגיש בפני הציבור הרחב את המידע הרב שצבר במהלך שנים ארוכות ממקורות שונים בנושא השתלות כליה. הצעד הראשון והחשוב מכול הוא מחקרים אשר דנים ברמת הסיכון המינימלית לתורם, ובהשלכות הצפויות מתרומת כליה.
הרב הבר ז"ל, מייסד הארגון ומושתל כליה בעצמו, עבר בשנת 2007 תקופה קשה של טיפולי דיאליזה מתישים. באותו זמן פגש הרב במרפאת הדיאליזה את פנחס, בחור צעיר למשפחה שאיבדה את בנה הבכור בעת שירותו הצבאי. פנחס, האח הצעיר, נזקק להשתלת כליה בדחיפות, אך בהעדר תורם מתאים ובאין גוף רשמי או מסגרת שאליהם אפשר לפנות בבקשת עזרה, התעכבה ההשתלה וגופו לא עמד לו עוד. הסיפור הנורא הזה, שלצערנו כמוהו אירעו יותר מדי בשנים האחרונות, המחיש לרב הבר את הצורך בהקמת מערכת שאליה יוכלו החולים לפנות בעת מצוקתם. כך למעשה נוסד ארגון 'מתנת חיים'.

הכתבה פורסמה במגזין פנימה תשע"ד. להצטרפות למגזין https://bit.ly/2UL0Jrt 

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה