"עבודה עברית" – פרוייקט ישראלי חגיגי

מימי המנדט ועד היום: עסקים משפחתיים, שניהולם עובר מדור לדור כבר עשרות ואפילו מאות שנים, טומנים בחובם סיפורים אישיים מופלאים, רוויי היסטוריה, ציונות ומורשת שהושארה לדורות הבאים. דור שני, שלישי, רביעי וחמישי לעסקים מספרים על גאוות יחידה, על זכות גדולה ועל היסטוריה פרטית, שמספרת גם את סיפורה של המדינה             

מימי המנדט ועד היום: עסקים משפחתיים, שניהולם עובר מדור לדור כבר עשרות ואפילו מאות שנים, טומנים בחובם סיפורים אישיים מופלאים, רוויי היסטוריה, ציונות ומורשת שהושארה לדורות הבאים. דור שני, שלישי, רביעי וחמישי לעסקים מספרים על גאוות יחידה, על זכות גדולה ועל היסטוריה פרטית, שמספרת גם את סיפורה של המדינה                                                                                                                                                                 

 

 

בטעם של פעם – מפעל הוופלים 'מן'

רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בווינה של שנת 1938, החליט מנחם רוקח ז"ל שעתידו נמצא בארץ ישראל. הוא עלה ארצה עם תנועת הנוער הציונית־חלוצית 'גורדוניה', שפעלה לאור ערכיו של א"ד גורדון.

יחד עם אביו, אליעזר, הוא הקים בארץ את מחלקת הוופלים במפעל 'ליבר', שלימים התמזג עם חברת עלית. הוא עבד שם כמה שנים ואפילו מצא במקום את אהבת חייו, פנינה, עד שב־1954 החליט לצאת לדרך עצמאית ולהקים מפעל ייעודי לוופלים. כך נולד מותג הוופלים האהוב 'מן'.

"מערך הייצור עבד כולו בצורה ידנית בקופסאות פח גדולות", נזכרת ציפי רוקח, בתם של מנחם ופנינה, שהצטרפה יחד עם אחיה אליעזר לעבודה במפעל בשנות השבעים. ציפי ואליעזר ניהלו את המפעל במשך 40 שנה, עד שהשרביט עבר לדור הבא.

"בתחילת הדרך אבא שלי עבד על המכונות מבוקר עד ליל ואמא הייתה נוסעת בבקרים מחנות לחנות לחלק סחורה בסוסיתא שלה", מספרת ציפי. "למרות כל הקשיים הכלכליים, המלחמות בארץ והתקופות הקשות לאורך השנים, המפעל המשפחתי הקטן בבני ברק הצליח לצבור קהל קונים אדוק ונאמן. ופלים 'מן' הפכו לשם דבר ולחלק בלתי נפרד אפילו מהשק"מיות בצה"ל".

האריזה הידנית התחלפה במכונות אוטומטיות מחו"ל, הסוסיתא פינתה את מקומה למערך הפצה רחב היקף המגיע לכל קצוות הארץ ולקהילות יהודיות בעולם, לוופלים נוסף קו ייצור של עוגיות, והעסק הקטן בבני ברק הפך למפעל המתפרש על פני שטח של 13 דונם ברמלה.

בשש השנים האחרונות מנהל את המפעל הדור השלישי, בהנהלת הנכד אבי פקר (37) המשמש בתפקיד המנכ"ל. "על אף שכל החיים גדלתי סביב המוצרים והמפעל, לא הייתה לי מחשבה להיכנס ולקחת על עצמי את הניהול. אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שהמשפחה שלי ממש יצרה יהלום", הוא אומר.

מה בצלחת? –  אקשטיין פורצלן

בשנת 1892 הקים שמואל אקשטיין ז"ל את חברת אקשטיין פורצלן בצ'כוסלובקיה. תמונה נוסטלגית ומצהיבה משנים, שבה רואים את שמואל ואת בנו דוד (דונו) ליד חנותם שבניכר, תלויה כיום במשרד בפתח תקווה. המשרד שייך להראל אקשטיין (36), מנכ"ל החברה ודור רביעי לעסק המשפחתי.

"עם תחילת מלחמת העולם השנייה החנות נהרסה בידי הנאצים", מספר הראל. "סבא שלי, דוד, היה באושוויץ ושרד את צעדת המוות, אבל הוריו נרצחו. כשהסתיימה המלחמה הוא עלה ארצה והתחתן עם לאה, גם היא ניצולת שואה".

דוד ולאה החליטו להקים מחדש את העסק המשפחתי בארץ ישראל. בתחילה פתחו השניים בביתם בית מלאכה לקישוט כלי פורצלן. במשך שנים, וגם לאחר התרחבות העסק, מלאכת העיטורים העדינה המשיכה להיעשות בעבודת יד. "סבתא לאה, דודה שלי רותי ועובדים נוספים היו מומחים לנושא הקישוטים. היינו מייבאים את גוף הכלי ללא עיטורים, ופה היו עושים את כל מלאכת הקישוט".
עם הזמן, לאור הקושי למצוא ולהכשיר עובדים בתחום הולך ונעלם, משפחת אקשטיין חישבה מסלול מחדש. "כוחות השוק אילצו אותנו לעבור לחו"ל, ולפני כ־15 שנים פתחנו בסין קווי ייצור שהתאימו לנו", אומר הראל. כיום החברה עוסקת בייבוא ובשיווק כלי אוכל מפורצלן וכלי נוי.

משמאל לימין: שמוליק, בעל החברה כיום, סבתא לאה ודודה רותי צילום: יוני מלכא

בענבי הגפן – יקב טפרברג

בשנת 1830 נסע נער צעיר בשם אברהם טפרברג מאודסה לאוסטריה במטרה ללמוד את סודות היין. כעבור שנים ספורות הוא הגיע לארץ ישראל, ובשנת 1852 פתח את בית המסחר הראשון בעיר העתיקה ליינות ומשקאות. בשנת 1870, יחד עם בנו, זאב זיידה טפרברג, הוא חנך בין חומות ירושלים את היקב המשפחתי, שהיה לביטוי ההתחדשות היהודית בארץ ישראל.

152 שנים עברו מאז אותו רגע היסטורי והיקב עדיין נמצא בבעלות המשפחה, שמעבירה מדור לדור את סודות ייצור היין. "הדרך שעברו המייסדים הייתה לא פשוטה", מספר מוטי טפרברג (69), מנכ"ל ובעל היקב הנוכחי ודור חמישי לעסק. "סבי, מרדכי שמעון טפרברג, בנו של זאב, לקח את מושכות ניהול היקב בשנת 1905. תקופת הפרעות דאז לא פסחה גם על היקב, אבל בסיוע הקונסוליה האוסטרית, שהעניקה חסות לאזרחיה היהודים בארץ ישראל, היקב פרח והפך לספק הרשמי של יין ואלכוהול לצבא האוסטרי בארץ".

בעשורים שהגיעו לאחר מכן, ותחת שלטון המנדט הבריטי, ידע העסק לא מעט תהפוכות. היקב עבר מהעיר העתיקה לרוממה, ולאחר משבר עסקי נדד אל מחנה יהודה. שלוש שנים לפני הכרזת המדינה נטלו אביו ודודו של מוטי את תפקידי הניהול, ועם קום המדינה חזר היקב לעיר העתיקה. משכנו הנוכחי נמצא מול קיבוץ צרעה.

אתה זוכה למשהו שמעטים זוכים לו, להיות דור חמישי בעסק משפחתי. איך התחושה?

"זה מרגש מאוד. אני נכנסתי לעבוד עם אבי בשנת 1976, וגם כיום אנחנו חדורי חזון ותחושת שליחות, כפי שהנחילו לנו בני דור המייסדים. אני אומר שנפלה בחלקי הזכות להיות הממשיך של החזון של אבותיי. יקב זה נשמה, זה לא תעשייה רגילה. זה נתינה, עשייה, שמחה, אנחנו קשורים נפשית לעניין. אנחנו גם שותפים בשמחה של אנשים ששותים יין. זו זכות, ומוטלת עליי החובה לעשות את הטוב ביותר".

מוטי טפרברג. צילום: שני בריל

עסק נשי – מלון שטרקמן ארנה

בלב הגליל המערבי, במרכז המתחדש של עיר החוף נהריה, נמצא מלון הבוטיק המשפחתי 'שטרקמן ארנה', שהוקם באמצע המאה הקודמת על ידי האחיות התאומות ארנה בנדהיים ושרלוטה שטרקמן ומשפחותיהן. מאז ועד היום נמצא המלון בבעלות ובניהול של נשות המשפחה. עסק נשי בהחלט.

בשנות השלושים ד"ר אלואיס שטרקמן, בעלה של שרלוטה, רכש קרקע בנהריה, בקרבת הים. החלקה עמדה ריקה עד סוף שנות החמישים, אז נבנו עליה שני בתים לטובת שתי המשפחות. ביתה של משפחת שטרקמן, שנסעה לכמה שנים לארצות הברית, הופעל בתור פנסיון על ידי ארנה. העסק הצדדי נחל הצלחה גדולה, ועם שובם של השטרקמנים הורחב המבנה ושתי האחיות החלו לנהל את הפנסיון.

עם השנים הצטרף מיכאל, בנה של שרלוטה, לניהול העסק. לו ולאשתו חנה נולדו ארבע בנות, שגדלו אל תוך עסקי המלון: אורנה, שירן, דפנה והודיה.

ארנה ושרלוטה נפטרו שתיהן בשנות השבעים והשמונים, מיכאל נפטר בראשית המילניום, וכיום חנה ובנותיה מנהלות את העסק המשפחתי ביד רמה.

"ברחבי המלון נמצא חלק מהאוסף הפרטי של סבא וסבתא, תמונות, מזוודות, כובעים ומעילים", מספרת שירן שטרקמן (35), מנכ"לית המלון ודור שלישי לעסק. "בנוסף לכך, בכל יום שישי בשעה 17:00 אנו עורכים מסורת יקית בלובי ומגישים את שטרודל התפוחים המפורסם של סבתא עם קצפת, יינות ושתייה קרה וחמה. כיום המקום הוא מלון בוטיק אורבני ויוקרתי בסגנון אירופאי, אבל לצד המודרניות אנחנו מקפידים לשמר אלמנטים נוסטלגיים".

המלון בתחילת הדרך צילום: אורי אקרמן

קטנה ומטריפה – חנות התכשיטים של זכריה מלצר

מי שלא ראה בעיניו את החנות של מלצר בירושלים יתקשה להאמין לתופעה. חנות קטנטנה, רק שניים–שלושה מטרים רבועים פנויים לעמידת הלקוחות, וזרם של קונים שאינו פוסק.

בשנת 1946 החל זכריה מלצר, אז עולה חדש בן 16, יתום מאביו, לעבוד בחנות תכשיטים מקומית ברחוב הלני המלכה 7 בירושלים. מאז, במשך עשרות שנים, המשיך לעבוד באותו המקום, ובמשך הזמן הפך לבעליו.

עיר הבירה ידעה ימים לא פשוטים, אך החנות לא נסגרה, לא בימי המצור של מלחמת השחרור ולא בימי הטרור של האינתיפאדה. שמו של זכריה הלך לפניו, רבות בזכות האמינות והיושרה שהיו נר לרגליו.

לפני חמש שנים הלך זכריה לעולמו, ומאז מנהלים את החנות הדור השני והשלישי: שני בניו, בתו ונכדו. "אבא היה יתום מאביו, אמו הייתה חולנית, והם גרו אז בנחלת שבעה", מספר שייקה (65), בנו של זכריה. "אבא צריך היה לפרנס את הבית, ואחד השכנים הביא אותו לחנות הזאת, בגודל 20 מ"ר, שהייתה בית מלאכה לתכשיטי זהב.

"במשך כמה שנים טובות אבא למד אצל צורף רוסי זקן את המקצוע. ילדיו של הצורף בחרו לא להמשיך את העסק, והצורף אמר לאבא: 'אני רוצה ללכת לבית אבות, אתה תשלם לי עד שאני אמות והעסק יהיה שלך'. מאז אבא עבד והתפתח בחנות. אמא שלנו, חיה תבדל"א, עבדה בחנות תכשיטים סמוכה, ועל רקע זה הם הכירו".

מאז ועד היום, מתאר שייקה, "זוהי חנות קטנה ומטריפה שנמצאת באותו מקום ומוכרת את כל סוגי התכשיטים. יש לנו גם בית מלאכה שבו אנחנו מייצרים תכשיטים ועושים תיקונים".

"עבדתי צמוד לאבא שלי 40 שנים, אחיי נכנסו לעסק לפני כ־15 שנים", מספרת יפי מרגליות (60), בתו של זכריה. "אחרי שלמדתי ייעוץ חינוכי אבא אמר לי: 'בואי, תהיי יועצת איתי בחנות'. זו הייתה חוויה מיוחדת. אבא היה אדם מדהים, גם בתור אבא וגם בתור אישיות ללקוחות שלו. גם כיום לא עובר יום שלא נכנס מישהו ואומר שהוא זוכר את אבא. יש אנשים שנכנסים לחנות ומתחילים לדמוע ולשאול איפה הוא".


הכתבה המלאה בגליון אייר של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה