עד החתונה – הרפי ודעי / תחיה לדר

היא לא נבהלת ומקשיבה בעניין ובריכוז. אנחנו מדברות. על הקשרים שהיו, האכזבות, החלומות החדשים שנבנים בכל תקופה מחדש

“היה לי עיכוב קטן עם הוצאת הקטנים הבוקר, אגיע בעוד 10 דקות”, ההודעה התנוססה על מסך הנייד שלי, מותירה אותי דרוכה לזמן נוסף. “הכול טוב”, אני מקלידה במהירות. “נכנסתי לבית קפה חמוד ואחכה לך פה”. חיכיתי כל כך לפגוש את האישה הזאת וכעת אני רק חושבת כיצד אצליח לדחוף בכוח את מחוגי השעון שינועו מהר יותר.

אני מתיישבת בשולחן פינתי, בוהה בקירות ומתופפת בחוסר סבלנות על השולחן. בפינה המרוחקת שתי נשים אוכלות יחד ארוחת בוקר. בשולחן קרוב מעט יותר, יושב בחור צעיר עם מחשב נייד ואוזניות ומחכה להזמנה שלו. בשולחן נוסף יושבים גבר ואישה עם קפה ומאפה, מדברים בערנות. כמה מלצרים עומדים בדלפק, מנגבים כוסות, מכינים הפוך קטן.

שיווק ופרסום

“אני מחפשת מישהו רציני בלימוד, שרוצה חיי קודש”. לא. זה רציני מדי. אולי: “יצאתי עם מלא חבר’ה… אני מחפשת מישהו שיהיה גם אכפתי ומקשיב, וגם גבר שידע לעמוד על שלו! תמיד מציעים לי את המקשיבים שהם רגישים מדי ולא מה שאני מחפשת…” לא, לא! זה נשמע בררני. “אני אדם זורם מאוד, לא לחוצה, בדרך כלל מאחרת לכל מיני מקומות”. לא טוב, היא תחשוב שאני מעופפת, לא מחוברת לקרקע, ותשדך לי כאלה שלא סגורים על עצמם.
“אני מאוד חמה”, “אני מחפשת מישהו שמח, כיפי מצחיק”, “אני צריכה מישהו שיוביל”. אוף. כמה מחשבות. כמה הגדרות. לא משנה מה אגיד, אני לא אצליח להסביר לה מי אני ומה אני מחפשת. “זהו מאמי”, אני אומרת לעצמי, “זרקי את זה על ה’, כל מה שתגידי וכל המילים שלך יבואו מה’, סמכי עליו שהוא יביא לך את המילים הנכונות”.

ממשיכה לבהות בחלל בית הקפה. לוגמת מעט. אישה קטנה עם מטפחת גדולה נכנסת, מבחינה בי וממהרת לכיווני. “אהלן נשמה”, אנחנו מדברות קצת והיא מוציאה מחברת ואומרת לי בפשטות, “ספרי על עצמך”.

“האמת, שאני בעצמי לא מבינה למה הגעתי לפה. הלכתי למלא שדכנים”, אני מספרת לה, “אני מנסה ומנסה ומתפללת, לא יודעת איך עדיין לא התייאשתי מלספר על עצמי. ‘פרסום ושיווק’ אני קוראת לזה”, מחייכת חצי חיוך וממשיכה. “הייתי צריכה הרבה זמן כדי לאסוף את עצמי אחרי הקשר האחרון ולבוא להיפגש איתך”.

היא לא נבהלת ומקשיבה בעניין ובריכוז. אנחנו מדברות. על הקשרים שהיו, האכזבות, החלומות החדשים שנבנים בכל תקופה מחדש, על המסע הארוך והגילויים שלי על עצמי. מסיימות בחיוכים. “זה לא היה ריאיון שידוכים”, אני חייבת לציין באוזניה, “זאת הייתה שיחה נעימה. תודה לך”.

תשליך

בדרך הביתה אני מסתכלת בשדות שחולפים על פני הכביש ומהרהרת. על הציפיות שהיו לי בדרך לפגישה איתה, על האמונה הגדולה שהנה אני אפגוש אותה וזהו, זאת תהיה השדכנית האחרונה. והנה פגשתי אישה מדהימה ונמרצת אבל… בסך הכול כמו כולנו, בשר ודם.

ומתחדדת לי ההבנה שעם כל הרצון, הציפייה, האמונה… היחיד שיש לקוות אליו זה ה’ יתברך. יש הרבה אנשים עם רצון טוב סביבנו, אבל הישועה האמיתית נמצאת אצל ה’. בתפילה, בבקשה, באמונה. אנחנו מחפשות נוסחה ביחס לזוגיות, רוצות לפצח את סוד ההצלחה של אלה שהלך להן. מי שנראית טוב. מי שהתחילה לצאת בגיל צעיר. מי שהלכה לסדנה למציאת זוגיות.

וזה לא נכון. ה’ לבדו מזווג זיווגים, מסדר לנו מסע אישי לכל אחת ואחת. אין נוסחה, אין מסע דומה או דרכי טיפול שמתאימות לכולם. אין שדכן מסוים שממנו תבוא הישועה. לעמוד מול חוסר הוודאות הזאת, מול חוסר האונים הזה, זה קשה. כמעט בלתי אפשרי. לסמוך במאה אחוז על ה’ ולדעת שאצלו נמצא המפתח לשער הזה. לדעת שאם ה’ רוצה – “אין מנוס לה’ מלהושיע”.

בתחילת תקופת הקורונה אמרתי, לא יהיו חתונות! לא יהיו זוגות! והקב”ה, ברצותו מחבר. זוג שהכיר בבית אבות, ועוד סיפורים מופלאים. “אין מנוס לה’ מלהושיע”, כשה’ ירצה, זה יקרה בכל דרך, לאו דווקא איך שאנחנו חושבים.

יש הרבה אנשים עם רצון טוב ועשייה שנתונה להם תודה והערכה גדולה, אבל אחרי ניסיונות וציפיות, נדרשת בעיקר פנייה אל השמיים בתפילה, בהרפיית ידיים והשלכת יהבנו אל ה’.

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה