עד החתונה: לא תלויה / לבונה סנדובסקי

כשאני משתפת במקומות אישיים ומצפה להכלה, אני מצפה שהוא יחזיק איתי את המקומות שקשה לי לשאת לבד? לקיחת אחריות אישית ורגשית של כל אחד על עצמו, היא תשתית לבריאות של הקשר הזוגי

אחת הכמיהות הכי עמוקות אצל הרבה נשים היא למצוא בתוך המערכת הזוגית הכלה למי שהן באמת, למקום האותנטי שלהן. זה צורך אמיתי שיכול להתממש, וכשהוא מתגשם זה מרגש. אבל לצד זאת הוא מבקש גם הקשבה ודיוק, כי בקלות יכולים להיות בו הרבה סיגים.

הסיגים האלה יכולים להיראות בכל מיני צורות. נניח כשבחורה משתפת בחור בהתמודדות מורכבת שיש לה סביב התפיסה העצמית שלה או המקום המקצועי או המשפחתי שלה, הרבה פעמים בתוכה היא תשאף לאחד משני דברים.

השאיפה הראשונה היא שתהיה על זה שיחה קשובה, עם שאלות העמקה, הענקת אמפתיה, הבנה ועידוד, כמו שיחה אינטימית שיכולה לקרות גם עם חברה או עם מטפלת רגשית. והרצון השני, במודע או לא במודע, הוא ‘לא להשלות אותו’, שידע בדיוק מי אני ועם איזה תיקים אני באה לקשר הזה. ואם אף על פי כן הוא יישאר ולא ייבהל, אז אני ארגיש תחושת הכלה, תחושה שנותנת המון ביטחון ונוגעת באחד מהצרכים הבסיסיים של אישה בקשר הזוגי.

ביניים: בכאן ועכשיו

כאן נכנס הצורך בהקשבה הדקה לשתי שאלות חשובות: הראשונה, מהי התפיסה העצמית שלי? והשנייה: מהי התפיסה הזוגית שלי?

האם כשאני משתפת במקומות אישיים ואותנטיים שלי ומצפה להכלה, אני בעצם מצפה שהוא יחזיק יחד איתי את המקומות שקשה לי לשאת לבד? או אפילו יותר מזה, שהוא ירפא ויחבק את המקומות המורכבים שלי דרך ההכלה שלו?

יש תיאוריות שונות שעונות על השאלה מה מניע אותנו בתהליכי חיפוש בן זוג, אבל אני חושבת שכולן מדברות על נפרדות ולקיחת אחריות אישית ורגשית של כל אחד על עצמו כתשתית לבריאות הקשר הזוגי.

הנקודה הזו עלולה להיות מבלבלת, והיא דורשת התפתחות רגשית ונפשית גבוהה ואולי גם שינוי של תפיסות מדומיינות על מהי זוגיות. האיש שלנו לא אמור להיות הפסיכולוג שלנו או זה שנותן לנו מקום בעולם. אנחנו אלו שצריכות ליצור את הנוכחות בעולם, לשמוח ולקבל עוד ועוד את מי שאנחנו, ולהיות אחראיות על המקומות בתוכנו שדורשים תיקון וגדילה.

זה גבול עדין בין להיות רכה, פתוחה ואפילו נשענת על האחר, לבין לקחת אחריות על עצמך באופן בלתי תלותי. חלק מהיכולת לבדוק זאת תהיה דרך בדיקה אם יש לי יכולת לנשימה ארוכה, איסוף פנימי ובחירה מתי ובאיזה שלב בקשר להביא מקומות מורכבים.

האם יש לי מרחב בתוכי להביא מסתוריות (שהיא נצרכת מאד לבניית קשר), ולא מיד ישירות וכנות שלחוצים ‘לגעת בלב הדברים’? האם אני יכולה להיות סקרנית ופתוחה לפגוש מישהו אחר דרך התקרבות פשוטה, דרך יכולת לנכוח איתו ולראות מה נוצר בנינו ב’כאן ועכשיו’, ואולי אפילו לפרגן לו, לתת את החמצן שהוא זקוק לו ולקבל את התחושה שאני יכולה לסמוך ולהתפעל ממנו?

כשכל הדברים האלו יקרו בקשר, בקצב הנינוח והמותאם לשני בני הזוג, יגיע שלב האינטימיות שבו מתאים לחשוף את הלב באותנטיות, שבו יש לבחור אוויר שממנו הוא פנוי ורוצה לתת לך הכלה וביטחון. וגם אז – כדאי להתפלל שזה לא יהיה מתוך דרישה ותלות, אלא ממקום של חופש ובחירה.

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה