על הר ובית: הרב אליקים והרבנית אסתר לבנון בריאיון אישי על מסירות למשפחה ולתורה

הם נישאו שנתיים לאחר פגישתם הראשונה, לקחו חלק מרכזי בביסוסו של היישוב אלון מורה, ומאמינים כי המפתח לחינוך ילדים אינו טמון בסינון וגבולות אלא באהבה ואמון. הרב אליקים והרבנית אסתר לבנון בריאיון זוגי על מחויבות להלכה, דיני טהרה, זוגיות וחינוך ילדים

את הדרך הפרטית שלהם הפכו לדרך לרבים. הרב אליקים והרבנית אסתר לבנון. צילום: רעות קורנברג

בימים שאחרי הריאיון עם הרב אליקים והרבנית אסתר לבנון, הרגשתי שאני מרחפת מעל הקרקע. האימהות והזוגיות שלי כמו הוארו לפתע באור יקרות, וקיבלו מקום חשוב ומרכזי מחדש. בפתח הריאיון, כשהרב והרבנית התעניינו בחיי האישיים ושמעו שיש לי שלושה ילדים קטנים, אמרה הרבנית לי בחיוך: “בכל רגע שיהיה לך לא קל – אני לא אומרת קשה, אלא לא קל – תשמעי את אסתר לבנון נושפת בעורפך ואומרת לך: שווה, שווה, שווה”.

נדמה שהמילים הללו מתמצתות את שליחות חייהם של הרב והרבנית לבנון: חינוך וגידול משפחות יהודיות שמחות ובריאות, שליחות שאותה הם ממלאים בלב רחב ושופע אהבה. “הקדוש ברוך הוא העמיד אותנו בחיים בהרבה ניסיונות”, הם משתפים. “עמדנו בהם, ומכל ניסיון כזה התגברנו וביררנו דרך, קודם כל לעצמנו ואחר כך לרבים”.

רב ואב

הרב אליקים (71) הוא רב השומרון וראש ישיבת ברכת יוסף שבאלון מורה, ולשעבר גם רב היישוב עצמו במשך 30 שנה. שותפתו המלאה לדרך, הרבנית אסתר (67), היא מרצה בכירה בבניין שלם, וחורשת את הארץ בשיעורים לנשים בנושאי זוגיות, חינוך ומשפחה. במשך שנים עמדה לצידו של הרב ברבנות היישוב ובמתן מענה לנשים בקהילה.

47 שנות נישואין, וכמעט יובל של היכרות, הפכו אותם למתאימים כמו כפפה ליד. השקפת עולמם המשותפת מרתקת ובלתי מתפשרת, בייחוד בנושאים כמו הבית היהודי ומחויבות הלכתית. נדמה שאין כמעט נושא שבו הם אינם רואים עין בעין, והדרך שעשו יחד מעוררת הערצה. באלון מורה, יישוב שיש להם לא מעט זכויות בבנייתו, הם מתגוררים כבר קרוב לארבעה עשורים. שם גידלו את שבעת ילדיהם, ושם גדלים כיום גם לא מעט מנכדיהם.

איך היה להפוך ממשפחה רגילה למשפחת רב היישוב?

מקפיד על דיסקרטיות במענה על שאלות. הרב אליקים לבנון. צילום: רעות קורנברג

“עוד לפני שהוא היה רב היישוב היו שואלים אותו שאלות”, אומרת הרבנית אסתר. “הסכמתי שהוא יענה בכל התחומים – חוץ מהלכות נידה, כי מדובר בדיני כרת, ואם חס וחלילה תהיה טעות, הכרת יהיה עלינו. דנו בעניין שוב ושוב, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה. זה היה אחד משני המקרים היחידים בכל שנות נישואינו שבהם לא הצלחנו להגיע להסכמה בינינו”.

מה שהביא לשינוי היה מקרה שבו אישה רצתה להתייעץ עם הרב, ומכיוון שהוא לא פסק לה היא פספסה את הטבילה במקווה. הרבנית שמעה על כך והרגישה לא בנוח, ובני הזוג קיבלו החלטה להתייעץ על העניין עם הרב מרדכי אליהו. “נסעתי לרב אליהו”, משחזרת הרבנית, “ואחרי שפירטתי את כל הצדדים בעד ונגד הוא שאל אותי: ‘אבל מי זה בעלך?’ כשאמרתי לו, אז הוא – באסרטיביות של פוסק – אמר לי ‘את, מה אכפת לך את, שיפסוק!'”

“לא היה יום מאושר יותר בחיי”, היא נזכרת בהתרגשות. “הייתי אמורה לחזור בפנים נפולות, אבל קרה בדיוק ההפך. הרגשתי שתלמיד חכם גדול נתן לי את שליחותנו בחיים. מאז, יותר מאשר שחררתי – תמכתי. לפעמים אם היה צורך ביום השביעי לעלות לאישה לקחת ממנה עד בדיקה, כי היו לה ילדים קטנים, הייתי הולכת ומביאה לבעלי. לעיתים נשים היו פונות אליו לכתחילה דרכי”.

תפקיד רב היישוב, כך הם מתארים, הוא הרבה מעבר לייעוץ הלכתי. שאלות במגוון תחומים מגיעות לפתחם, החל בקריאת שם לתינוק וכלה בהתייעצויות הנוגעות לקניית רכב. לסלון ביתם דלת כניסה צדדית, ובאמצעות מחיצה נשלפת היוצרת חציצה בין הסלון לשאר הבית, מתאפשרת פרטיות מוחלטת לתושבים שמגיעים להתייעץ. הרב והרבנית מקפידים גם ביניהם לשמור על פרטיות השואלים ואינם משתפים זה את זה במקרים שהגיעו אליהם, אלא רק בהסכמת השואל.

“אני תמיד אומר שרב היישוב הוא האבא של התושבים”, אומר הרב. “פעם בא אליי תושב ושאל אם אני יכול לבקש מהמזכירות שייתנו לו קרוואן. שאלתי: ‘למה אתה צריך קרוואן? יש לך דירה’, והוא אמר שהוא לא שילם את המשכנתא, והבנק רוצה לקחת ממנו את הדירה. קבעתי פגישה עם מנהל הבנק והגעתי אליה עם צ’ק מכובד מאוד. המנהל שאל אותי אם אני אבא של בעל החוב, ואמרתי: לא, אני רב היישוב, ורב הוא האבא של כולם. הוא כל כך התפעל שהוא השתדל למחוק את מה שהתאפשר מהחוב”.

מסינון לאמון

בתחילת חיי הנישואין, התגוררו בני הזוג לבנון בשכונת קריית משה בירושלים. מרגע שנולדו הילדים גידלה אותם הרבנית בבית. “זה היה אידיאל אצלי, עיקרון, שאמא נמצאת בבית ומגדלת את ילדיה. אבא שלי השריש לנו את זה. אמא שלי הייתה מאוד כישרונית, כל בתי הספר היהודים באורוגוואי רצו שהיא תלמד אצלם, אבל מרגע שאחי הגדול נולד אבא אמר: אישה נמצאת בבית ומגדלת את ילדיה. זה נכנס לנו לנשמה. הייתי בבית עם הילדים, לגמרי לכתחילה, וזה היה נפלא.

בעלי לקח על עצמו לפרנס, והיו לבחירה הזאת שני מחירים: הראשון – שמהבוקר ועד הלילה הוא לא היה בבית כי הוא הלך בערב לעבוד, והשני – ” הרבנית עוצרת ומספרת קוריוז: “היום זה לא נתפס, אבל אני בכל זאת אספר – שאת הבגד החדש הראשון שלי קניתי לבר המצווה של הבן הבכור שלנו. עד אז הייתי קונה יד שנייה, שלישית. אפילו בהיריון הראשון, לקחתי חצאית קפלים ונתתי לתופרת שתכין לי סרפן. כשסיפרתי את זה לאמא שלי היא אמרה: ‘הצלחנו בחינוך’. לא היו מותרות, אבל לא הרגשנו מסכנוּת, אלא שמחה ושלמות”.

“פעם בשבוע העולם מת ואנחנו רק עם עצמינו” הרב והרבנית בחברותא זוגית. צילום: רעות קורנברג

בשנים הראשונות של הנישואין שלכם בעצם נפגשתם מעט מאוד במהלך היום יום, לא היו לזה מחירים ברמה הזוגית?

“מזה נוצרה השליחות השנייה שלי, השיחה על תקשורת זוגית”, פותחת הרבנית, והרב משלים את דבריה: “זה הפתרון שמצאנו, שיחה זוגית שבועית. פעם בשבוע העולם מת ואנחנו רק עם עצמנו. בשיחה הזאת היינו בונים, משלימים ומתקנים עיוותים שהיו”.

את עקרונות השיחה הזו הפכה הרבנית ללימוד מסודר לנשים, ומשגדלו הילדים החלה להעביר שיעורים בכל רחבי הארץ. היא מנחה קבוצות רענון בהלכות טהרת המשפחה ומלמדת תקשורת זוגית וחינוך ילדים.

“לפני הכל צריך שתהיה מערכת יחסים טובה ופתוחה בין ההורים לילדים”, מסבירה הרבנית את ה”אני מאמין” החינוכי שלה. “אימהות פונות אליי בתקופת הדייטים של הבנות ושואלות: ‘אבל למה היא לא מתייעצת איתי?’ כדי שהיא תתייעץ איתך את צריכה לבנות את הקשר איתה מגיל אפס, לא עכשיו כשהיא בת עשרים”.

העיסוק שלה בחינוך התחיל במטרה לפתור סיטואציות יום יומיות שנתקלה בהן. “כשנולד הבן הבכור שלנו היה לי דף עם שאלות חינוכיות, וכשנסענו להוריי לחדרה אבא ישב וענה לי”. אביה, שהיה מחנך אהוב, ר”מ וראש ישיבה, עסק רוב ימיו בחינוך, בעיקר בגילאי תיכון, והיה מורה דרך בעבורה. גם עם בעלה הייתה מרבה להתייעץ בלילות. את השאלות שהיו צצות במהלך היום הייתה משרבטת על פתקים, ולעת ערב היו השניים דנים איך נכון היה לנהוג. אל כל אלה הצטרף הידע שרכשה בתואר הראשון ובתעודת ההוראה.

אהבה, אהבה, אהבה בלי גבולות. הרב והרבנית לבנון על רקע ההרים באלון מורה. צילום: רעות קורנברג

הורים כיום מתמודדים עם סוגיות לא פשוטות, כמו חשיפה של הילדים בגיל צעיר מאוד לתכנים מזיקים. איך מתמודדים עם זה ברמה החינוכית?

“חשוב שכשנחשפים למשהו, ההורים יהיו כתובת. היסוד הוא בבית, וצריך ששם כל השאלות יהיו לגיטימיות, שיהיה ערוץ פתוח. שאם נחשפים למשהו, באים לאבא ואמא ושואלים, ושהתגובה שלהם לא תהיה תקיפה כמו ‘למה אתה שואל?'”

הרב: “צריך לתת אמון. ילדים הם לא טיפשים והם לא חוטאים או רשעים. יש להם נפש נהדרת. צריך לתת להם את הכלים לבחון ולסנן, להעביר להם את השדר שאנחנו סומכים עליהם. לשים את המסננים הכי חזקים באינטרנט – זה לא יעזור, ילדים לומדים לפרוץ.

יש הורים שמחנכים את הילדים בפקודות, לא נותנים להם לחשוב ולקבל יחד את ההחלטות. ילדים לא יבואו להתייעץ עם הורים כאלה. אפשר לקרוא ספר עם הילד ויחד להעביר ביקורת, לתת לו את הכלים לבקר. זה מבסס אמון והעברת אחריות”.

שיטת החינוך של הרב והרבנית שמה דגש גדול על אהבה ללא גבולות. ואת הדרך הזו הם מנחילים הן בביתם הפרטי, והן בישיבה. “היום עם הקורונה, העובדה שאני לא יכול לחבק את הבחורים היא קושי אדיר”, משתף הרב, “בשבילי וגם בשבילם. זו שגרה אצלנו בישיבה: אהבה, אהבה, אהבה”.

אתם רואים את זה ככלי חינוכי ממש?

הרבנית: “היום בעולם המודרני אהבה היא מאוד מותנית. אנחנו חייבים באמת לאהוב את הילדים שלנו, ולא אהבה מותנית. זה גם לא סותר גבולות ואמון בהם וביכולותיהם”.

הרב: “אהבה היא התשתית לבריאות נפשית. יש שלושה מושגים דומים מאוד שאני מסביר בשיעורי חינוך: רחמים, פינוק ואהבה. רחמים צריך מעט מאוד, כי הם משפילים את האדם. פינוק – גם קצת. אהבה – בלי גבולות. זה מרפא לילדים את הנפש ונותן להם בסיס לאמונה ולעבודת ה'”.

במבחן הזמן

כל נגיעה בהלכות נידה היא בבחינת “קיצוץ בנטיעות”. הספר החדש של הרב לבנון “שלום אהלך”. צילום: רעות קורנברג

לאחרונה ראה אור ספרו החדש של הרב לבנון, “שלום אהלך”, שיצא בהוצאת מגיד. הספר הוא פרי עבודת כתיבה שנמשכה עשרים שנה. “אם מישהו היה אומר לי שלוקח כל כך הרבה זמן לחבר ספר, הייתי אומרת שהוא שלומיאל”, צוחקת הרבנית, “וזה הדבר האחרון שאני חושבת על בעלי”.

הספר, העוסק בהלכות טהרת המשפחה, נכתב מתוך עיסוק יום יומי בנושא, תחילה כחוברת להדרכת חתנים, ובהמשך כספר עיוני ומקיף יותר, הכולל גם הערות ואנקדוטות משיעוריה של הרבנית. אחת הסוגיות שקיבלה בספר מקום מרכזי היא סוגיית דיני ההרחקות “שהיא אחת הסוגיות הקשות בדורנו”, אומר הרב, “קשה לדעת מה מותר ומה אסור”.

“ולנשים הרבה יותר קשה לקבל את האסור”, מציינת הרבנית. “כשהסברתי לאיזו כלה ‘את לא מוסרת לו ככה, את מניחה’, היא אמרה לי: ‘אל תגזימי עליי'”.

יש היום שיח הרבה יותר פתוח, שהולך וצובר תאוצה, סביב הקשיים בשמירת הלכות טהרת המשפחה.

הרבנית: “נכון. נשים לא מוותרות לי בשיעורים, ואני אומרת להן: ‘סליחה? התורה לא השתנתה!’ וממשיכה הלאה. נשים אחר כך אומרות לי שזה ממש נותן להן כוח. אני אומרת את זה בכל העוצמה ובלי שום סדק: התורה לא השתנתה. אותם כוחות נפש שהיו פעם יש עכשיו. בחיים עושים מה שצריך ולא רק מה שרוצים”.

“יש מדרש מפורסם”, מוסיף הרב במתינות, “שכאשר צרים על עיר להילחם עליה צרים אותה רק משלושה צדדים, כדי לתת פתח מילוט. יש זוגות שאני יודע שאם נסגור עליהם את כל הפתחים הם ייכשלו. כשמדריכי חתנים וכלות שואלים אותי מה לעשות כשבאה כלה שבקושי שומרת, אני אומר להם ללמד באופן מודולרי ולהרחיב לפי כמה שבני הזוג פתוחים לשמוע. כל ענייני דאורייתא והעניינים העיקריים מדרבנן – בוודאי לשמור. למשל, יש היום דמויות מסוימות שקוראות לחזור ל’דאורייתא’, בלי ספירת שבעה נקיים. עד כאן, זה ברזל שלא זז ממקומו. כרגע אין שום סיכוי שזה ישתנה. כל נגיעה בהלכות אלו היא בבחינת ‘קיצוץ בנטיעות’. גם ‘זמירות חדשות’ הנשמעות, כמו להקל בדיני נגיעה איש באשתו בזמן שהם אסורים, הן עצת אחיתופל, ורק נזק טמון בהן”.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה כסלו. להצטרפות וקבלת המגזין לביתך לחצי כאן 

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה