קולה של אמא: לאה גולדין לא מפסיקה לחכות לשובו של בנה

כמעט שבע שנים שלאה גולדין, יחד עם בעלה שמחה, הופכת כל אבן בדרך להשבת בנה, סגן הדר גולדין, משבי חמאס. ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היא פוסעת דרך זיכרונות ילדותו עד לאירוע שהפך אותה בעל כורחה לדמות ציבורית, ומספרת על הגעגוע, על האכזבה מהפוליטיקאים ועל התקווה שעוד תזכה להשיב את בנה לקבר ישראל

“ההתמחות שלי היא להסתכל על דברים במבט רחב”. לאה גולדין בחצר ביתה. צילום: עידית יקותיאל

על דלת הכניסה לבית של לאה ושמחה גולדין תלוי שלט ובו כתוב ‘נא להיכנס עם חיוך’, ולצידו קריקטורה שמחה שצייר הדר ז”ל. כיום השלט משמש כמין תזכורת יום יומית ליוצאים ולבאים, מסר ממנו, לשמור על האמונה והמורל גם בתקופה הקשה וחסרת הוודאות שבה הם נמצאים.

“הדר נהג לומר לחיילים שלו שהחיוך הוא ברירת מחדל”, משתפת לאה (66) כשאנו מתיישבות בסלון ביתה. “את זה סיפר לנו אחד מחייליו שהגיע לכאן. זה מצחיק, כי גם כשהם מדברים עליו הם תמיד כולם מחייכים”.

לבני הזוג גולדין ארבעה ילדים. סגן הדר, קצין בפלס”ר גבעתי, הוא בנם השלישי, תאום לצור. הוא נשבה בידי חמאס יחד עם סמ”ר אורון שאול במהלך הלחימה במבצע ‘צוק איתן’. יום לאחר האירוע הוכרז כי השניים חללי צה”ל. ההחלטה הקשה התקבלה לאחר הקמת בית דין מיוחד, בראשות הרב הצבאי הראשי דאז רפי פרץ, שבחן את הממצאים שהובאו משטח הלחימה.

באחד הראיונות שלך בתחילת הדרך סיפרת שקרנית גולדווסר אמרה לכם לא להסכים בשום אופן להגדיר אותו בתור חלל.

“נכון. במקרה שלה היא לא נתנה, אבל אותנו כבר לא שאלו, פשוט החליטו”, היא עונה בחיוך מר, ומוסיפה כי ההגדרה הייתה על סמך בדיקות פורנזיות שנעשו מתחת למיקרוסקופ. הרב פרץ, שהכריז עליו חלל, הגיע אליהם אז והבטיח שהוא ערב להחזרת החיילים, אך מאז נותר בה רושם כי הוא נעלם מהאופק.

“הלכנו מאוחר יותר לבדוק את המשמעות אצל הפתולוג והוא אמר שאין סיכוי שהדר בחיים, אבל על רון ארד, אהוד גולדווסר ואלדד רגב לא הכריזו מעולם בתור חללים, אפילו שידעו שיש סיכויים קטנים מאוד שהם חיים. במקרה שלנו זה גרם לכך שקודם הפכו אותו לגופה, ולכן לכאורה אין צורך למהר להחזיר אותו. כל הזמן אומרים לנו שהיה אחרת אם הוא היה חי”.

מה את עונה?

“שיש שם גם שני אזרחים חיים. דואגים להם יותר?”

משבר אמון עמוק

הרחוב שבו מתגוררת המשפחה פסטורלי ושקט. ההמונים שהפגינו ושרו במקום במוצאי השבת שלאחר החטיפה כבר נעלמו מזמן, ולאה עם בעלה וילדיהם נותרו בחזית, מנסים בכל כוחם לפלס את הדרך שתשיב את בנם לקבר ישראל.

מפוקחת, כואבת ולמודת מאבקים. צילום: עידית יקותיאל

אין אבן שהם לא הפכו בדרך, ברמה המקומית והבין לאומית. בתחילת הדרך היה לה אמון מוחלט בעוסקים במלאכה שיעשו את מירב המאמצים כדי להשיב לה את בנה, אבל לאה גולדין של 2021 היא אישה אחרת. מפוקחת, כואבת ולמודת מאבקים, שלדבריה, למדה על בשרה כי אם תמשיך להאמין ולצפות, המצב יתקבע כפי שהוא ובנה יישאר בידי האויב.

זכור לי ריאיון שלך בתוכנית של דן מרגלית מ־2015, לאחר שנת האבל, וניכר בו שאת שלווה ובוטחת במנהיגים שלנו. איפה התרחש השינוי מבחינתך?

“קודם כל, העובדות מדברות בעד עצמן, חלפו שש וחצי שנים והדר לא פה. הבנו שהיו כל כך הרבה הזדמנויות להחזיר אותו וזה לא קרה. בנימין נתניהו, ראש הממשלה, ובוגי יעלון, שהיה שר הביטחון, הבטיחו לנו שהחזרת החיילים תהיה תנאי מקדים לכל שיפור או שדרוג המצב בעזה. אבל למרות כל ההבטחות כבר התחיל עידן שיקום עזה, יש ייבוא וייצוא משם ובחזרה, בונים הייטק, בית חולים של חמאס ברפיח, חשמל וגז, ביזנס שלם. ואת הבנים אפילו לא מבקשים”.

הסכם הפיוס שנחתם עם טורקיה ב־2016 היה אירוע שטלטל את משפחת גולדין, והוביל מבחינתם לקרע העמוק מול ההנהגה. “הטורקים רצו להעביר סחורות לעזה דרך אשדוד, ובהסכם מולם הוצב כתנאי נושא השבת החיילים, מתוך הבנה שיש להם כוח רב השפעה על העזתים. אבל כשהגיע יום חתימת ההסכם הוציאו ממנו את התנאי הזה”.

במאמצים רבים נאבקו משפחת גולדין יחד עם משפחתו של סמ”ר אורון שאול כדי להחזיר להסכם את הסעיף הדן בהשבת הבנים, אך קולם לא נשמע. “אבא של אורון עוד היה אז בחיים”, משחזרת גולדין, “רצנו במסדרונות הכנסת וניסינו לשכנע איפה שיכולנו, אבל שום דבר לא עזר. ביבי חתם על ההסכם בווינה והביא אותו חתום.

“כעסנו מאוד, ומשפחת שאול אפילו הקימה מאהל כמו שעשתה משפחתו של גלעד שליט בזמנו. ואז נתניהו פרסם פוסט ובו כתב עלינו: ‘שתי משפחות שכולות ואומללות עם ראיית עולם צרה מאוד, שפוגעות באינטרסים של מדינת ישראל’. לימים הוא הסיר את הפוסט, אך זו הייתה שבירת אמון”.

בסופו של דבר, לדברי גולדין, חלחלה ההבנה כי אין על מי לסמוך. “היו לי הרבה שלבים של ‘אם אין אני לי מי לי’. הבנתי שאם נחכה שמישהו יחזיר לנו את הדר נמשיך לחכות. כל הזמן מסבירים לי שאסור להפעיל לחץ על חמאס, כי זה יוביל לעוד סבב לחימה. ואני אומרת, היו לא מעט סבבי לחימה מאז ‘צוק איתן’, בלוני תבערה, טילים, עפיפוני תבערה ומחבלים שנכנסים. והבן שלי לא חזר”.

קריירה שלישית

גולדין היא מהנדסת מערכות במקצועה ודוקטור לפיתוח מערכות ביטחוניות מטעם ‘הטכניון’. כיום היא יועצת בתעשיות הביטחוניות, מרצה במכללה להנדסה ‘אפקה’ ועוסקת באינטגרציה של מערכות.

“ההתמחות שלי היא להסתכל על דברים במבט הרחב, כאשר כל אחד עסוק בפיתוח המערכת שלו”, היא מסבירה, “ולראות איך המערכות יתחברו ביחד. מדובר בפרויקטים של מאות אלפי אנשי פיתוח שעובדים על תוכנית אחת, ויכולים גם להיות מפוזרים ברחבי העולם”.

איך הגעת לעסוק דווקא בתחום הזה?

“את הקריירה הראשונה שלי בחרו הוריי, שורדי שואה שלא זכו ללמוד. את הקריירה השנייה, שבה אני נמצאת כיום, בחרתי בעצמי לפני 20 שנה, כשהגעתי לתקרת זכוכית בעבודה והחלטתי להפוך לעצמאית. את הקריירה השלישית – לעזור לחבר את עם ישראל – הדר בחר עבורי לפני שש וחצי שנים. את המשימה הזו הוא השאיר לנו בכתובים, בציורים ובאישיות שלו. הוא כל הזמן פעל למען החיבור”.

“נא להיכנס עם חיוך”. הדר עם חייליו. צילום: מהאלבום המשפחתי

אחד הדברים שמחזקים את גולדין בדרך הוא אישיותו המיוחדת של הדר, בתור אדם ובתור מפקד. משפטים שנהג לומר, כגון ‘תמיד יש מה לעשות’ או ‘אם אתה עושה משהו טוב, תחשוב איך לעשות אותו יותר טוב’, מלווים ומחזקים אותה בחיי היום יום.

“להדר היה משפט, ‘יש לך שתי אפשרויות: אתה יכול להתעסק בעצמך ואתה יכול לעשות דברים גדולים’, ואני אומרת אותו בכל בוקר כשאני מרימה את עצמי מהמיטה”, היא משתפת והגעגוע ניכר בקולה.

איך הנפילה והמאבק שבא בעקבותיה השפיעו על המשפחה?

“אנחנו משפחה מגובשת מאוד. אני חושבת שבעקבות כל האסון הזה הבנו עד כמה אנחנו מגובשים”. 

וברמה האישית, את מרגישה שהמאבק להשבתו שינה אותך?

“המאבק הוציא אותי לציבור. לא שקודם לכן הסתתרתי, אבל העבודה שלי הייתה לרוב במקומות עבודה ביטחוניים, שפחות מדברים עליהם. פתאום אני מוצאת את עצמי נלחמת להשבת הבן שלי, ופוגשת בעלי תפקידים שלא חלמתי שאצטרך לדבר עמם.

בדרך גיליתי המון דברים. קודם כל גיליתי שאני צודקת, זכותי להחזיר את הבן שלי. גם ההבנה הפתאומית שיש אינטרסים אחרים הייתה שינוי מבחינתי. במשך כמעט שנתיים האמנו לגמרי למקבלי ההחלטות, אבל ההבנה הזו של אינטרסים שינתה אצלי מאוד. אני חושבת שאחרי כל מערכות הבחירות שהיו כאן, אני כבר לא צריכה להסביר לאף אחד איך זה כשמבטיחים לך א’ ועושים ב'”.

 הדר אינו ‘גופה’ אלא חלל צה”ל

משפחת גולדין מעולם לא דרשה לשחרר מחבלים תמורת השבת בנה, אך הם רואים כיצד כל ההבטחות שקיבלו הופכות מול עיניהם למילים ריקות. “כל הזמן מטיחים בנו שאנחנו פוגעים באינטרסים של המדינה, שחוששים מהמחיר של שחרור מחבלים לאור טראומת גלעד שליט. אבל אנחנו לא חפצים בשחרור מחבלים, אלא בדרך פעולה אחרת”.

למרות זאת, גילו בני המשפחה כי מאז ‘צוק איתן’ שוחררו לא מעט מחבלים חזרה לעזה, לפני שסיימו לרצות את עונשם, ללא ידיעת הציבור. החשיפה הגיעה דרך פורומים של חמאס, שנוהג לחגוג כשאנשיו שבים לחבל.

“מאות מיליוני דולרים נכנסים לעזה, והדר עדיין שם”. צילום: עידית יקותיאל

בעקבות זה, בדיון סוער בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת שנערך בסוף ינואר האחרון, הקריא שמחה גולדין רשימה של מחבלים שנשפטו למאסרי עולם, שוחררו מוקדם וחזרו לפעילות טרור, לאחר ‘צוק איתן’.

“בעלי זעק ‘העסקה כבר בוצעה והמחבלים כבר שוחררו, למה הם חיים בעזה והבן שלי זרוק שם?’ אם לא היו נותנים להם לצאת, הדר ואורון היו פה מזמן”. אבל הדברים, כך לדבריה, נקברים בוועדות סודיות. 

במאבקם הצודק במהלך השנים, הצליחו משפחות גולדין ושאול להגיע למספר הישגים שהיו אמורים לאפשר את השבת הבנים לקבר ישראל. כך, יחד עם ליאור לוטן, המתאם לנושא השבויים והנעדרים שבינתיים פרש מתפקידו, הצליחו להעביר החלטה בקבינט שלפיה לא יינתנו למשפחות חמאס זכויות ושירותים בשטחי מדינת ישראל, כמו טיפולים רפואיים וכניסות לביקורי אסירים, במטרה להפעיל עליהם לחץ.

“ההחלטה אושרה בקבינט, אך לא יישמו אותה בפועל”, מציינת לאה. היא מוסיפה כי המשפחות עתרו על כך לבג”ץ ואף ניצחו, אך גם זה לא הביא לשינוי ביישום ההחלטה.

גם ברמה הבין לאומית נחל המאבק הצלחות נכבדות, בהן השתתפות בוועדה לזכויות האדם של האו”ם והשתתפות במועצת הביטחון של האו”ם, שבה נאמה גולדין בעצמה. המשפחות אף גייסו לעזרתן את פרופסור ארווין קולטר, שר המשפטים לשעבר בקנדה, שבנה צידוק משפטי לכך שכל עוד חמאס מחזיקים את החיילים הם מפרים באופן בוטה את הדין הבין לאומי ההומניטרי.

“המשמעות היא שכשאדם מבקש סיוע בכל מקום בעולם, לא רק בישראל, צריך לבדוק ולראות אם הוא עומד בדין הבין לאומי ושאינו קשור לפעילות חמאס שמפר את החוק. ובעזה לא חסרים מסכנים שזקוקים לעזרה.

ההחלטה עברה בפרלמנט האירופאי ובפרלמנט הקנדי. פרצנו דרך בכל מה שקשור למאבק בטרור, מזכ”ל האו”ם אפילו הזמין אותנו באופן אישי”, מציינת לאה, ומוסיפה בכאב כי רק בישראל לא התייחסו לכך.

בספטמבר 2018, כשהיוזמות הבין לאומיות החלו להיות משמעותיות, הוזמנו בני הזוג גולדין לפגישה אישית עם נתניהו, ובה הוא יצא בהכרזה שלא תהיה הסדרה בלי להשיב את החיילים.

מה המסר, שחיילים הם הפקר? שמחה גולדין עם בנו הדר, בימים טובים יותר

“עוד מעט יעברו שלוש שנים מהפגישה ההיא, ומה קורה עכשיו? מאות מיליוני דולרים נכנסים לעזה, נכנסות מכוניות חדשות, יש ייצוא עגבניות ותותים, ולאחרונה נשלחים גם חיסונים נגד קורונה למרות ההבטחה שזה לא ייעשה, אבל אף אחד לא מבקש את החיילים. פגשתי בחו”ל נציגים של הקטארים, שמעבירים לעזה מאות מילוני דולרים כל חודש, נציגים של הגרמנים. כולם אמרו לנו ‘אנחנו בעדכם, אבל אף אחד לא פונה אלינו בנושא’.

זה נורא. אנחנו צבא העם, יש חובת גיוס, לכל משפחה יש חיילים. מה המסר, שחיילים הם הפקר? לפני כמה שבועות אמרתי לראש הממשלה בפגישה, ‘אתה חותם הסכם שלום עם מדינות ערב, הן אלו שתומכות בעזה, אז איפה החיילים?’. אי אפשר להכריז שעושים שלום ומשאירים את הבן שלי, שהלך בשליחות המדינה, אצל האויב”.

אחד הדברים שמקוממים את בני משפחת גולדין יותר מכל הוא השימוש במילה ‘גופה’ בהקשר של בנם. “זה הורס אותנו”, נאנחת לאה. “אחרי ועדה בכנסת הבן שלי אמר לי: ‘אמא, איך הפכו קצין מצטיין לחוב של גופה?’.

השיא היה כשדובר עליהם בתור גופות בלי שמות. זה כמו להגיד ‘נבלה, לא צריך'”, מעווה לאה את פניה. “חייל שיצא להגן על מדינת ישראל ונפל בעת מילוי תפקידו הוא חלל. לקרוא לו גופה זה לאבד את הערך ולאבד את הדרך”.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אייר. להצטרפות למגזין לחצו כאן

אודות הכותב/ת

תגובה אחת

  1. יהושע בלוך בתאריך

    מצב כואב ועצוב. ה’ ידע איזה משפחה בחר להוביל את התהליך הזה בעם ישראל, את תהליך השיבה אל הערכים והחוסן: משפחה נחושה, עם כוחות אדירים, ואמונה וערכים איתנים וישרים מאין כמותם!! הלוואי שנראה את פרי עמלם בקרוב בעז’ה!!!

כתוב תגובה