כשאני משוחחת עם הרבנית מירב עמור, בת הזקונים של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הסיפורים קולחים ממנה כמים. לא פחות משהיא זוכרת את גדולתו בתורה של אביה, היא זוכרת את אנושיותו ואת הכבוד שנתן לכל אדם באשר הוא.
"כשאבא כבר היה רב ראשי, אני עוד הייתי ילדה קטנה. אבא היה עסוק מאוד ברבנות ובמתן תשובות לכל אדם בארץ ובחו"ל והרבה רבנים, ראשי ישיבות ואדמו"רים, הגיעו להתייעץ איתו כפוסק הדור", היא מספרת וחוזרת אל מחוזות ילדותה. "מטבע הדברים, הרב לא היה הרבה בבית וגם כשהיה, היה עסוק. בתור ילדה קטנה, רציתי כמובן יותר זמן עם אבא".
כשהייתה הרבנית מירב כבת עשר, הבינה שעליה לעשות מעשה כדי לזכות בתשומת ליבו של אביה, "התחפשתי לגברת, נעלתי עקבים, שמתי כיסוי ראש ותיק צד ודפקתי על דלת לשכתו של אבא. כשהוזמנתי להיכנס אמרתי לו: 'שלום כבוד הרב, יש לי שאלה'. הרב עשה כאילו הוא לא מזהה אותי ואמר: 'שבי, בבקשה'. התיישבתי ושאלתי אותו: 'האם מותר שלכבוד הרב יהיה גם זמן לדבר עם הבת שלו?'".
איך הרב הגיב?
"צחק מאוד, וקרא מהר לאימא: 'תראי, תראי איזו גברת נכנסה לפה!'".
זיכרונותיה של הרבנית מירב יקרים ומתוקים, היא מספרת לי איך אביה היה עוזר לה ללמוד למבחנים במקצועות הקודש, משנן איתה את החומר ובוחן אותה עליו. "היה לאבא כתב קליגרפי מאוד יפה והוא היה מאייר לי את המחברות", היא אומרת פתאום ובת צחוק עולה בעיניה כשהיא נזכרת. "זה נכון שלא היה לו הרבה זמן פנוי כמו לאבות רגילים, אבל כשהייתי צריכה אותו – הוא היה שם בשבילי".
"הרגשתי את הרב איתנו"
כשאני מבקשת ממנה לספר על החוסר, על הגעגוע שמתעצם מיום ליום כבר עשור, היא מתקשה לעצור את הדמעות. "השאלות הללו נוגעות בנקודות שבתוך הלב, בפנים. אחרי הפטירה של הרב הרגשתי תהום גדולה שנפערה בי וקרע גדול בלב פנימה. לכולם זאת הייתה פרידה מרב ולי זאת הייתה פרידה כפולה – כי אבא היה גם אבא שלי וגם הרב שלי".
איפה הרב זצ"ל חסר לך במיוחד?
"בשנים הראשונות הקושי היה בעיקר בשבתות ובחגים בלעדיו. ליל הסדר, שמחת פורים, ימים נוראים בלי התפילות עם אבא. גם בשמחות המשפחתיות שהיו בתקופה הראשונה שלאחר הפטירה, הכול היה מוכן – בגדים ואוכל, אבל העיקר היה חסר".
"כחודש לאחר פטירת הרב הייתה אמורה להתקיים בר המצווה של הבן שלי, הייתי בקושי עצום. משמיים תכננו מראש רק שבת בר מצווה גדולה לכל המשפחה, בלי אולם ותזמורת, כך שמבחינה הלכתית לא הייתה כל בעיה, אבל עם הלב הייתה לי בעיה גדולה".
איך התמודדת?
"התקשרתי לחמי הרב סעדיה עמור זצ"ל, שהיה דיין גדול באנגליה וגם אישיות מיוחדת, ואמרתי לו שאני לא מסוגלת לעשות בר מצווה כמו שתכננו. לחמי הייתה חוכמת חיים ושמחה יוצאות דופן, והוא אמר לי: 'אם הרב היה כאן – מה הוא היה אומר לך? לוותר? לעשות שבת קטנה? ברור שלא. הרב היה אומר לעשות לו בר מצווה גדולה, שמחה וחגיגית, כרגיל. הרב תמיד היה בשמחה. בר מצווה היא אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים, הבן שלך לא יוכל לשכוח אם תהיה לו בר מצווה לא כמו שתכננתם'. אז עשינו הכול כרגיל, כל המשפחה התגייסה ועזרה, הרבנית שתחיה הלכה לקנות לכל הילדים בגדים מכף רגל ועד ראש, כי אני עוד לא הייתי מסוגלת. עשינו שבת גדולה עם כל המשפחה המורחבת, ברור שזה היה קשה אבל הצלחתי להתעלות על הקושי".
היו אירועים מסוימים שבהם הרגשת געגועים מיוחדים לאביך?
"בחתונות של הבן והבת שלי. הגענו לצמתים האלו, והרגשתי שבשביל החלטות כאלה חשובות אני צריכה את הרב פה איתי. כשהבת שלי התחתנה, הייתה התרגשות מאוד גדולה בחופה ופתאום, אחרי שהאחים שלי, הרב שמואל והרב יוסף, בירכו חלק מהברכות, הרגשתי את הרב, שהוא עומד שם איתנו. אני רוצה להגיד שראיתי אותו אבל לא יאמינו לי", היא אומרת בחיוך, "זה נסך בי רוגע ושלווה – הנה הוא פה! אני מרגישה אותו ורואה אותו. זאת הייתה הקלה, אחרי כל המתח שקדם לאירוע, ידעתי שהוא כאן, שמח איתנו, והכל בסדר".
מתי הרגשת את ברכתו או נוכחותו מלווה אותך גם אחרי פטירתו?
"לפני כשנה הבת שלי עמדה לפני לידה וכשהתחילו לה צירים היא התקשרה אליי. התארגנתי כדי לצאת איתה לבית החולים ואז פתאום נעצרתי והתחלתי לבכות. רגע, איפה הרב? איך נלך לבית החולים בלי הברכה של הרב שהכול יעבור בשלום?"
הרבנית מירב אזרה כוחות, הניחה את הגעגועים בצד, וכשהגיעה לבית החולים, ציפתה לה שם הפתעה. המיילדת שנקראה לטפל בבתה, הייתה אותה אחות שטיפלה ברב זצ"ל במשך החודשים הרבים בהם הוא היה מאושפז. "אחרי שהרב נפטר היא לא הייתה מסוגלת להישאר במחלקה ועשתה הסבה למיילדות. במהלך הלידה היא אמרה לי, 'אני מרגישה שהרב פה איתנו'. גם אני הרגשתי, וב"ה נולדה תינוקת מתוקה ואני הפכתי לסבתא. אחרי שנרגעתי מההתרגשות שאלתי את עצמי, רגע, הרב יודע שאני סבתא?", היא משחזרת בחיוך, "אחרי שבריר שנייה השבתי לעצמי: 'ברור שהוא יודע, הוא היה פה איתנו".
הרבנית מירב מדגישה כי מלבד האובדן האישי, גם החוסר בגב הלכתי חזק נוכח כיום בחייה. "לרב היו כתפיים רחבות והיו לו תמיד תשובות ברורות והחלטיות מאוד, שנתנו לשואלים הרבה ביטחון וחוזק. זה חסר לנו בכל צומת בחיים, מי היה מאמין שכבר עברו עשר שנים".
סוף סוף הגעת
"הכרתי את הרב מרדכי אליהו זצ"ל עוד מצעירותי. גדלתי בקריית משה והיינו מתפללים עם הרב בכל שבת בבוקר בנץ", פותחת תהילה שוורץ בת ה-41 את סיפורה. "במובנים מסוימים, אני בת של הרב. ההורים שלי חיכו הרבה זמן לילדים ונולדתי בזכות ברכה של הרב להוריי, לאחר 10 שנים של ציפייה". בגיל 18, כשהתארסה, היה זה אך טבעי בשבילה שתגיע לרב, שהכיר מקרוב אותה ואת משפחתה, כדי לקבל ברכה ולבקש שהרב יערוך את החופה.
"ישבנו בסלון הבית והרב שאל אותנו: 'אתם רוצים להתחתן?', מנגינת המילים שלו והמבט בעיניו הביעו שאט נפש. ענינו כמובן בחיוב. ואז הרב שאל את ארוסי: 'אתה אוהב אותה?' הוא השיב שכן. 'ואת אוהבת אותו?', שאל אותי. אני לא יודעת להסביר את זה אבל התשובה הראשונה שעלתה לי מתוך הבטן הייתה לא. כמובן שלא היה לי נעים, אז עניתי שכן. 'טוב, אם ככה אז בסדר'. חתם הרב. כששאלנו האם יש תאריך מסוים שכדאי לנו להתחתן בו, כי ידענו שיש זוגות שהוא אמר להם לא להתחתן בתאריכים מסוימים, הרב אמר: 'לא, זה לא משנה אצלכם'".
על אף סימני שאלה רבים שצצו ועלו טרם החתונה, תהילה אומרת שסירבה להכיר באמת ולבחון לעומק את החתן המיועד. "עצמתי עיניים חזק נורא ולא רציתי לראות. הייתי צעירה מאוד והתרגשתי שאני הולכת להקים בית בישראל", היא מסבירה בדיעבד.
בחופות שערך, נהג הרב לברך בשם ובמלכות לאחר מסירת הכתובה: "יהי רצון שלא יהיה שום שימוש בכתובה זו כלל". בחופה של תהילה וחתנה, פסח על מנהגו. "העוזר שלו ניסה להעיר ולהזכיר, אז בסוף הרב אמר את הברכה כלאחר יד ובלי שם ומלכות".
ומה קרה אחרי החתונה?
"היו לי נישואים נוראיים. התברר שהתחתנתי עם גבר אלים. זה התחיל כבר בערב החתונה עצמה, עוד כשהייתי בשמלת כלה. כשהייתי בהיריון אושפזתי בבית החולים כתוצאה מאלימות קשה. אף אחד מהמשפחה לא ידע מה אני עוברת ולקח לי הרבה זמן להבין שאני נמצאת בסיטואציה שהיא לא בריאה".
לאחר שנים אחדות של סבל, שלושה ילדים וחשש כבד לחייה, החליטה לפנות לעזרה. רק במפגש הראשון שלה עם פסיכולוג, הבינה תהילה כי היא עוברת התעללות קשה. "הוא אמר לי: אני אחראי לזה שאת לא חוזרת הביתה יותר". תהילה יצאה מחדרו והלכה ישירות לכותל, "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי את הנשים שבוכות בכותל, את עוצמת הכאב הזה שלופת אותך, עד שלא אכפת לך מה קורה מסביב", היא נזכרת בכאב, כאילו לא עברו כמעט 20 שנה מאז.
מהכותל, כבמטה קסם, הגיעה לביתו של הרב אליהו. "דפקתי בדלת. הרבנית פתחה לי וכשראתה אותי בפתח ניגשה לרב ואמרה לו שאני כאן. הדבר הראשון שהרב אמר לי היה: 'הו, חיכיתי לך. סופסוף הגעת!'. הרבנית סיפרה לי אז שיש בנות שהיו מאוד מקורבות לרב, שהרב חיתן אותן, ומאז הוא מחכה להן שיחזרו'".
הרב חיזק את תהילה ובירך אותה כפי שהיה מברך את כל המבקשות זיווג "שבחור טוב ימצא אותך", משום שדרך האבדה לחזר אחר בעליה. לאורך השנים תהילה ומשפחתה היו מבאי ביתו של הרב, שמרו איתו על קשר הדוק והתייעצו איתו תדיר. האובדן שחוו לפני עשור עם לכתו, היה גדול. אחד מעמודי התווך בחייה של תהילה, נדם.
איפה הרב זצ"ל הכי חסר לך?
"בעיקר ברגעים מאתגרים של קושי או ניסיון. רק מלהסתכל על הרב הייתי מקבלת כוח ועוצמות שעזרו לי לא להתייאש. עכשיו ברגעים כאלו אין מי שיעודד ושיאיר".
היכל קודש
"להיכנס לבית של סבא וסבתא תמיד הרגיש כאילו נכנסים להיכל קודש מלא אהבה, בדיוק ברגע שבו מוציאים את ספר התורה", נזכרת בגעגוע הרבנית רחל בזק, נכדתו של הרב אליהו זצ"ל ובתו של הרב שמואל אליהו. "הייתה לי תחושה חזקה של הוד והדר בנפש, לא משנה באיזה גיל הגעתי אליהם, תמיד חשתי כך. הקטע המלחיץ היה מגיע כאשר ספר התורה מכין לך חביתה", היא אומרת בחיוך, "לזה אף פעם לא הצלחתי להתרגל".
הרבנית רחל זכתה לגור בבית הרב והרבנית במשך שנים אחדות, בזמן לימודיה האקדמיים. היא מתארת בחן ובדיוק שלל חוויות מבית סבא, מעשים קטנים של יומיום יחד עם חוויות מכוננות ומלאות יראת קודש. "לא אשכח איך כילדה ליוויתי את סבא זצ"ל לאירוע גדול באצטדיון עמוס משתתפים. כאשר סבא נכנס לאולם כולם נעמדו ושרו 'ימים על ימי מלך תוסיף', האולם רעד מעוצמת השירה. הלכתי בצמוד לסבא ובעצם חצצתי בין הקהל לבינו. לא אשכח לעולם את התחושה החזקה שעברה עליי, את הגאווה שזהו סבא שלי".
החוזק של החוויה הזאת, מגלה הרבנית רחל, נעוץ בהבדל שבין תגובת הקהל לתגובת הרב זצ"ל. "מן הצד האחד שלי נשמעה שירה עוצמתית ומהצד השני – דממה מצידו, שקט של ענווה, כאילו השירה מכוונת לאדם אחר, או לה', והוא במקרה עובר שם. זה לא נגע בו, אפילו לא כסיכה. הרגשתי אז באופן מוחשי את השקט והטוהר העוצמתיים שהגיעו מכיוונו, כמו תחושת הנקיות של השלג שיורד לפנות בוקר בירושלים", היא מתארת בצורה הציורית האופיינית לה.
מה הלימוד הכי גדול שלך מהרב?
"למרות שסבא אהב את ה' וקיים כל הלכה בהידור, במבטו על אחרים הוא הידר לראות את הנשמה וזה פעל עלי בלא מילים, לנצח. מעולם לא קיבלתי הערה או גערה, גם כשהתלבשתי בתקופה מסוימת בחיי בחוסר צניעות".
הסיפורים קולחים מפיה של הרבנית רחל והיא מרבה להשתמש בהם כדי להמחיש את אהבת האדם והסבלנות שכל כך אפיינו את סבה. "פעם הכנתי חביתה בבית של סבא ז"ל וסבתא שתחיה. ככל הנראה השתמשתי במזלג בשרי עם מחבת חלבית. סבא נכנס למטבח, ראה את הטעות והציע לי בחיוך נינוח לקחת כף עץ כדי שיהיה לי נוח יותר להכין את החביתה. הוא לרגע לא רצה להביך אותי ולהעמיד אותי על טעותי. אחר כך עוזרת הבית נזפה בי על שהעזתי לנהוג כך בקלות דעת במטבח של סבא וסבתא, ובצדק".
"פעמים רבות ביקשתי מסבא לברך את חברותיי, להצלחה בבגרויות, בטסטים ובכל מיני דברים לכאורה קטנים. סבא תמיד שמח לברך ולרגע לא אמר 'אני עסוק', אלא התייחס לכל בקשה בכבוד וברגישות מופלאים. "החברות שלי נהנו מסייעתא דשמיא מיוחדת", היא אומרת ומחייכת.
המגורים שלך בבית הרב לימדו אותך דבר או שניים על זוגיות?
"סבא כיבד את סבתא יותר ממלכה. רבים קראו (בספר "אביהם של ישראל" – ע.א.) על מסיבת יום ההולדת הגדולה שערך לה מדי שנה, על השיר שכתב לכבודה בכל פעם ועל המתנות המיוחדות שקנה לה. הוא לעולם לא סתר את דבריה בפנינו והלך בקצב שלה בכל אירוע, מכובד ככל שיהיה. בסוף ימיו ראיתי פתק קטן שכתב לה, 'כל מה שהגעתי – בזכותך הגעתי'".
הרבנית רחל מתארת עשור של געגועים עצומים מאז פטירתו של הרב, "איש לא יכול להבין זאת, הרב זצ"ל חסר לי בכל יום מחדש. זה ניסיון חיים לשחזר את התחושות הטהורות, המשמחות, הבטוחות והקדושות שנחוו ונספגו בקרבתו וגרמו לדעת וללב להיות במקום אחר".
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין כבר החודש: https://bit.ly/2UL0Jrt