אישה עם לב מלא רסיסים

 

מי חשב שהמלחמה הזאת תיקח כל כך הרבה זמן, ושהיא תיקח איתה רבים כל כך ממיטב בנינו. אולי זאת רק אני שהייתי כזאת תמימה, אבל הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים. חשבתי שצה"ל רק עושה סיבוב, מנקה את הבלגן, מחזיר על הדרך את החטופים, ויאללה חוזרים לשגרה. מה הבעיה? יש לנו את הצבא החזק ביותר בעולם! 

לאט לאט הזמן עובר. נכון לכתיבת מילים אלו, עברו כבר יותר מ-100 ימים למלחמה, וברור שדרך ארוכה עוד לפנינו בעזה. בלי לדבר בכלל על מה שקורה בצפון וביהודה ושומרון, כי זה מכניס אותי עוד יותר לסחרחורת.

 

היקרים מכול

 

בתוך הטירוף הזה אני נעה כל הזמן בין בכי לחיוך. בתוכנית הבוקר שאני מגישה בטלוויזיה אני פוגשת כמעט מדי יום אנשים שאיבדו את היקרים להם מכול: חיילים צעירים, יפים וגיבורים. נראה כאילו ה' מלקט סביבו את הקדושים ביותר. אני לא מתכוונת קדושים במובן הדתי, פשוט קדושים בעצם היותם הם. מלאי חום, צחוק, אהבת אדם, חסד ועוד דברים מופלאים שרק אנשים שקרובים אליהם זכו להכיר עד כה, והשאר כבר לא יזכו. 

הלב שלי יוצא אל משפחות החטופים, שזועקים את זעקת השבויים בעזה שחייבים כבר לחזור הביתה כי שעון החול שלהם אוזל. מאז תחילת המלחמה הלב שלי נשבר כל כך הרבה פעמים, עד שהיו רגעים שחשבתי שאישאר ככה לעולם – אישה עם לב מלא רסיסים.

 

כה זקוקים לנחמה

 

למרבה הפלא, לצד כל זה ישנה עדיין שגרת היומיום. בדרך כלל השגרה סיזיפית ומרגיזה, אבל היום היא כל כך מקרקעת ומחזירה אותי לכאן ולעכשיו. בין "הותר לפרסום" לאזעקות אני ממשיכה לתזז בין חוגים (תזכירו לי למה רשמתי אותם לכל כך הרבה?), בית ספר, ארוחת צהריים (איך שוב הגיע הזמן לחשוב מה לבשל?), גיהוץ וכביסות אינסופיות. על כל אלה אני אומרת תודה לה'. כל זה נותן לי את המסגרת ההגיונית בתוך כל הטירוף הזה.

אני יודעת שלא פעם צפים רגשות אשם כשמעיזים ליהנות מהשגרה. כולנו רוצים לשנייה לנוח מכל הבלגן, ללכת לבית קפה עם חברה או להתחדש בבגד בשביל הנשמה, אבל אז מתחילות נקיפות המצפון ובאות השאלות אם שייך בכלל לבלות. 

אני חייבת להגיד שזה ממש בסדר. כולנו זקוקים לנחמה ולרגע שפוי של שקט כמו פעם. זה מחזק להיאחז בחיים שהיו לנו לפני הבלגן, בפיסה הקטנה של הפשטות שהייתה לנו. יש כל כך הרבה דרכים לנחם את עצמנו, תעשו מה שעוזר לכן להתמודד. רק היו ערניות, כי שמעתי שיש כמה שהיו בטוחות שסוף העולם הגיע, אז הן הרשו לעצמן להפליג בסבב קניות ניחומים ברשת. אבל סוף העולם לא הגיע, רק הודעת החיוב באשראי.

 

בשביל זה נלחמים

בכל השיחות שאני עושה עם הלוחמים הגיבורים שלנו, הם אומרים: תבלו! לכו לבתי הקפה ותחיו את החיים. בשביל זה אנחנו נלחמים. אל תיתנו להם לנצח את היופי של החיים בישראל. אלו הם החיים שלנו, של כולנו, תחיו אותם, ותכף נחזור לחיות איתכם גם.

אז אני מנסה. אני פחות בקטע של בתי קפה, אז לקחנו את הילדים למסעדה. למרות שניקרו בי רגשות אשם על כך שהבנים של החברות שלי נלחמים בעוד אני פה במסעדה, ממש השתדלתי ליהנות. הזכרתי לעצמי שזאת הבקשה שלהם: תחיו. זה התפקיד שלנו בעורף, לשמור על הנורמליות. כשכל החיילים יחזרו, השגרה ששימרנו תעטוף גם אותם. ביחד נחזור כולנו משדה הקרב, נשוב להיות אנשים רגילים שקונים ונוסעים ושותים קפה ומאפה.

שנדע ימים שקטים באמת. שנראה את הגאולה. ברחמים, ה', ברחמים. די עם ההסתר.

 

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן