כמה מדהים לחוות יום־יום את הרגע הזה שבו החיים מתחילים. דווקא עכשיו, אחרי שנתיים של כאב ולקראת שנה חדשה, בחרנו לפגוש שלוש נשים מופלאות שעסוקות בהבאת חיים חדשים לעולם. טליה, שפרה ונעמי הן מיילדות שמביאות איתן לחדרי הלידה לא רק ידע רפואי, אלא לב, נשמה וצבע. יצרנו איתן הפקה באווירה חגיגית: שילוב של רוך נשי, שליחות לאומית ונגיעה בסטייל האישי של כל אחת.
טליה אדלר (33) היא מיילדת במרכז הרפואי שיבא תל השומר, שהגיעה למיילדות דרך תחנה לא פשוטה כאחות אונקולוגית. “הרגשתי שאני מלווה את מי שנפרד מהחיים, אבל הלב שלי רוצה להיות גם במקום שבו חיים חדשים מתחילים”, היא מספרת.
בשבילה זו שליחות – להיכנס עם תפילה בלב לכל חדר לידה, ולהכניס רוגע, חיוך והקשבה ברגעים הכי אינטימיים שיש. בתקופה האחרונה היא ליוותה במסגרת פרויקט ‘לצידך’ אלמנות צה”ל בלידה, ועבודתה קיבלה עבורה ממד חדש. “מתוך אובדן נולדים חיים – אין עוצמה גדולה מזו".
שפרה נאומבורג (32), מיילדת בלניאדו, נושאת שם שמחבר אותה למקצוע, כמו שפרה ופועה המיילדות מספר שמות. “אולי בגלל זה תמיד חלמתי להיות מיילדת", היא צוחקת. אחרי הלידה השנייה שלה, בזכות מיילדת שידעה לגעת לה בלב, היא החליטה להגשים את החלום. כבר שש שנים שהיא חיה את חדר הלידה – בין אומנות, רוך וידיים שעובדות בלי הפסקה.
“היולדות הן הלוחמות האמיתיות, והתינוקות מחזירים לנו את התקווה”, היא מעידה. יש רגעים שנחרטים עמוק – כמו יולדת שבעלה פיקד באותו זמן על מבצע בעזה ושמע בטלפון איך בנו נולד. “בכיתי יותר מהתינוק. הרגשתי שאני עדה לחיבור עוצמתי בין חיי היומיום ובין הגורל הלאומי שלנו”.
נעמי גלמן (36), מיילדת בשערי צדק, עוסקת במקצוע כבר עשור. היא נכנסה לעולם הזה מתוך הלידה שלה, אז הבינה כמה כוח יש למיילדת להפוך את החוויה לכוח ולזיכרון מעצים. “כל תינוק שנולד הוא אור חדש לעם ישראל”, היא אומרת, “ואני רואה זוגות שבחרו להביא חיים דווקא מתוך הכאב של המלחמה”.
נעמי משתפת ברגעים מצמררים, כמו אבא במדים שנכנס לחדר הלידה היישר מהחזית. “זה מפגש בין גבורה לאומית לגבורה משפחתית”. לצד העומס הגדול, היא רואה בעשייתה ערך עצום: “מה שאנחנו עושות משנה חיים, ולכן יש לי כוחות להמשיך”.
שלושתן מדברות גם על מה שנראה שולי, אבל הוא חלק מהכוח שלהן: הן משתדלות להביא איתן לחדרי הלידה העמוסים צבע, רכות ושמחה, כשלצד המדים הקבועים הן מופיעות מקושטות במטפחת, באיפור ובנעליים נוחות ויפות. “המטפחת היא התכשיט של המדים”, אומרת טליה, “סמל לנשיות ולאימהות גם בתוך המערכת הכי טכנית”.
ולצד כל זה – גם תפילה מלווה כל משמרת. “אני מבקשת מהבורא שיהיו לי ידיים טובות ולב טוב לכל אישה שתגיע היום”, משתפת שפרה. "בימים האלה, לשמוע בכי ראשון של תינוק זה לא רק צליל של חיים פרטיים, זה צליל של נחמה לאומית, של אמונה מחודשת".
המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ו,
כותבת: מלי סגל
צילום ענבל למברגר
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
