קולות מהחזית
מי היה מאמין שאחרי 12 שנות נישואין עם חיי משפחה משותפים שמתנהלים באיזון מדויק ובאהבה, אצא לשליחות שתתלוש אותי ככה. מהבית, מהמשפחה, מהאיזון, מהמשבצות שהיו לגמרי שלי במכלול המערך המשפחתי. ואת, בלי שום כוונה או רצון, תיאלצי לנהל חיי משפחה בלי יד של אבא לילדים שלנו, ובלי חיבוק של בעל בזמנים הכל כך אלמנטריים של היומיום.
אם בהתחלה זה היה קשה בגלל השוני מהשגרה שהיינו רגילים אליה, בשבילי זה נהיה הכי קשה דווקא ככל שזה הופך יותר לנורמה. זה הופך לנורמה שהילדים מגיעים לבית הספר בהסעה, ולא אחרי שהם שומעים מוזיקה כיפית ומדברים על דברים מעניינים עם אבא באוטו חצי שעה. ובמקום זאת, באותו זמן, מישהו שקוראים לו אבא נמצא רחוק רחוק על מדים בשטח. זה הופך לנורמה שבליל שבת אני מתפלל בשטח עם פנס ראש באור מבצעי, והילדים נשארים בבית, כי בלי אבא הם לא מוכנים ללכת לבית הכנסת. זה הופך לנורמה שאני שולח להם נשיקות לילה טוב מרחוק, והם מקרבים את הלחי הקטנה לטלפון לקבל את הנשיקה… זה הופך לנורמה שהארוחות הן מנות קרב עם החבר'ה ולא אוכל של בית – האוכל המפנק שלך שיש בו טעם של אהבה, ולא של כוננות. ששיחה איתך זה לשמוע את הקול הנעים שלך ממרחק עשרות קילומטרים, עם רגש של געגוע ונוף של כוכבים וטנקים, ולא על הספה עם כוס קפה וביחד.
מההתחלה זה היה לא פשוט. אבל כשזה נהיה נורמה, זה פשוט לא מתקבל.
שתהא השלהבת עולה
ובתוך כל הקושי, חשבתי על זה שאולי הניצחון שלנו הוא כשאת אומרת לי את האמת. שהילדים מתגעגעים וגם את. שהיום יום קשה ולפעמים בלתי נסבל.
אבל אז את מתעשתת, ומודיעה לי בגבורה שאני לא מבין מאיפה היא מגיעה: "תישאר שם ככל שעם ישראל יצטרך". או כותבת לי שעכשיו יש משהו גדול יותר, שבשבילו את מוכנה לשאת את כל העול הפיזי והנפשי המטורף על הכתפיים שלך. ואז אני בבת אחת מתמלא בתחושת שליחות אדירה וקדוֹשה, ומבין שהנר שלנו לא עומעם, אלא התחבר לשלהבת הקודש של עם קדוש. הבית שלנו מקבל עוצמת שייכות והשפעה אדירה, לגרש את החושך בעולם על ידי השלהבת הבוערת של הקדושה של המשפחה שלנו.
הגבורה האדירה שלך גורמת לי להבין שגם אם ייקח זמן לבנות מחדש את התא המשפחתי שלנו, האהבה שלנו רק תפרח ותשגשג, והמשפחה שלנו רק תתחזק. הנר שלנו יהיה עוצמתי כמו שלהבת גדולה שאף אחד לא יכול עליה.
רציתי לומר לך שכל העוצמה שלי כאן, היא בזכותך.
קולות מהעורף
אנחנו יושבים בממ"ד, מסביבנו פיצוצים מטורפים, ואני מחזיקה את היד של הקטנה שלי שמפחדת. לידי יושב האיש שלי, מחזיק על הידיים עוד ילד מבוהל, מרגיע אותו. "מזל שלא גייסו אותו", אני חושבת בלב, קצת במבוכה אבל עם הקלה ניכרת. "כנראה ה' ידע שזה יותר מדי בשבילי להתמודד עם כל הטירוף הזה של האזעקות וגם עם בעל מגויס…"
הרגעים הללו היו בשמחת תורה, שבבת אחת הפכה למלחמת יום כיפור. כל האחים והגיסים שלי יצאו בזה אחר זה מבית הכנסת, החליפו חולצת שבת במדים ונסעו. ואז יצאנו מהממ"ד, האיש שלי הדליק את הטלפון. הוא לא היה צריך להגיד לי שום דבר, כי את המבט הזה ראיתי בחג כבר מספיק פעמים. "אתה נוסע?" שאלתי אותו, הקול שלי רעד.
"כן".
השבוע הראשון היה בכי אחד ארוך. ההלם, הזוועות, הרוע שנחשפנו אליו אם רצינו ואם לא, האזעקות הבלתי נגמרות, וההרגשה הזאת, שאין אדמה ואין ביטחון ואין אוויר.
ככל שעברו השבועות, הכול הלך ושקע פנימה. המוח הבין שאני חייבת לתפקד. הידיים בישלו, אספו אליהן ילדים מבוהלים, קיפלו אוריגמי, חפפו ראשים, הלבישו בפיג'מות. הלב, קפוא והמום, הפשיר רק בלילה. בדמעות, בדאגות לאיש שכמעט ולא מתקשר, בתמונות רעות, קשות, שרצות מול העיניים כשהן מנסות להיעצם.
בוא נדבר אמת
"אל תספרו לו שקשה לכן", כתבו ואמרו כל מיני נשים ברשת ובמציאות. "גם ככה המציאות הזאת מורכבת, והוא בשטח, לוחם, מתמודד עם קשיים משלו. את צריכה לחזק אותו!!!"
אז בהתחלה לא סיפרתי. בלעתי את הדמעות, חזק. דיברתי קצר וחיצוני. איזה מתוקים הילדים. איך הם בוגרים כשצריך לרוץ לממ"ד. הכול בסדר, אל תדאג. הכול בסדר.
אבל אז הגיע גם המרחק. לא הפיזי, אלא הנפשי. הרגשתי שככל שאני לא מספרת, אני מוסיפה על המרחק הפיזי גם פער של רגשות וחוסר שיתוף. והרגשתי שזה לא נכון. בשיחה הבאה שלנו שיתפתי אותו באמת. כמה קשה לי לבד, איך אנחנו מתגעגעים, אילו לילות נוראים מגיעים בסוף כל יום. "גם אני כל כך מתגעגע", הוא אמר לי, ופתאום הקול שלו קצת נסדק. "אני מצטער שכל כך קשה לך, אבל אין לך מושג כמה עושה לי טוב שאת משתפת באמת". אז עשינו הסכם: משתפים באמת. אני סיפרתי על הקטנה שבוכה מתוך שינה "אבא, אבא", ועל הריקודים המצחיקים שהיא ממציאה בבוקר. הוא סיפר לי שהם לחמו כל הלילה (ואז עצר: "אני לא יכול לפרט בטלפון"). אני סיפרתי על הגשם שיורד כאן בלי הפסקה, ושבכל פעם שיורד גשם אני חושבת עליו, שנמצא בשטח. הוא סיפר לי שהוא בסדר. באמת בסדר. ואז הזכרתי לו את ההסכם, והוא הודה שהוא לגמרי ספוג, וקר לו מאוד.
אני סיפרתי לו שאחרי כל כך הרבה שבתות בלעדיו, בסעודה שלישית פתאום התגעגעתי נורא, והוא אמר לי: "גם אני", והייתה בזה מין נחמה מוזרה, שאפילו שכבר כל כך הרבה זמן אנחנו כל כך רחוקים, אנחנו עדיין מרגישים אחד את השנייה קרוב.
יהודה פנסטרהיים הוא רב, מחנך ומוזיקאי. שירה (סטופל) פנסטרהיים היא סופרת, מנחת שיח נשי פנימי ושחקנית ('אם הדרך', 'לחזור הביתה', 'מגויסת'), מופיעה ומרצה לנשים ובנות בארץ ובעולם. לתגובות והזמנת מופע: [email protected]
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן