כתבה אחת, ששודרה בטלוויזיה לפני שלושים שנה, הניעה את אנג'ל אלון להפוך לאם אומנה. 217 הילדים שעברו תחת ידיה המסורות לאורך השנים קיבלו טיפול מיטיב, חום ואהבה, ולעיתים גם שיקום ואפילו גמילה.
לפני כשנה וחצי, בשיאה של מגפת הקורונה, היא סיימה את שליחותה כאם אומנה. מאז זכתה לקבל אות מפעל חיים מנשיא המדינה ולהדליק משואה ביום העצמאות, בריאיון אישי היא מספרת על האלבומים ומכתבי הפרידה שהכינה לכל ילד, ועל ההתגייסות המשפחתית שאפשרה לה להמשיך להתנדב שנים ארוכות
חמישה תינוקות בו־זמנית
הכול התחיל מכתבה ששודרה בטלוויזיה לפני שלושים שנה, ובה נאמר כי דרושות משפחות אומנה עבור ילדים הזקוקים לבית. אלון כבר הייתה אמא לשמונה, בתה הקטנה הייתה רק בת שלוש, אך ליבה לא עמד במחשבה על ילדים הגדלים ללא יציבות וחום.
היא חייגה למספר הטלפון שהופיע בכתבה וביקשה להתנדב. "אמרתי שהעברית שלי לא כל כך טובה", היא נזכרת, "אבל אמרו לי לבוא בכל זאת לריאיון. באתי למשרדים, רואיינתי ואמרו לי שמתאים לי לטפל בתינוקות מגיל לידה עד שלוש". אלון המשיכה בהליך המיונים, ולאחר שבועיים קיבלה לביתה תינוקת בת עשרה ימים.
"בבת אחת חזרתי להיות אמא בת 18 שמטפלת בתינוקת בת יומה", היא מספרת בעיניים נוצצות. "לאחר שבועיים קיבלתי תינוק נוסף, בן שלושה חודשים". מהרגע שהחלה אלון לשמש כאם אומנת, היא טיפלה בכל פעם בחמישה תינוקות בו־זמנית – מספר בלתי נתפס עבור רובנו.
בשנים הראשונות התינוקות היו נשארים אצלה לתקופת זמן של כשנתיים וחצי, ובעשר השנים האחרונות – לרוב לתקופה של שנה, כשהכול תלוי במשפט, בפקידות הסעד ובמצב ההורים הביולוגיים.
מכוח עליון
אלון (72) עלתה לארץ ממרוקו בשנת 1963, בהיותה בת 13. היא הגיעה ממשפחה ברוכת ילדים שמנתה 11 נפשות. הוריה, כך היא מספרת, עלו לארץ לאחר שנציגי הסוכנות היהודית הגיעו לעיר מגוריהם וביקשו מהם להצטרף לעלייה הבאה לארץ ישראל.
"לא הייתה אנטישמיות במרוקו", היא מבהירה, "היינו יושבים עם הערבים יחד ואוכלים איתם. כשאמא הייתה הולכת ללדת, השכנה הלא יהודייה הייתה שומרת עלינו, והיא שמרה עלינו טוב".
בני משפחתה המורחבת, כמו גם חברים ומכרים של המשפחה, עלו שנים אחדות לפניהם, "היה לי כיף לפגוש אותם שוב אחרי שעלינו", היא אומרת ונזכרת בבית הספר שלמדה בו במרוקו, ובחברותיה שפגשה כאן שוב בארץ לאחר שמשפחתה התיישבה באשקלון.
במהלך שנות לימודיה בתיכון היא פגשה את בעלה, שלמה אלון. כשהייתה בת 17 השניים נישאו ועברו להתגורר בנתיבות, וכשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה. השנים היטיבו עם בני הזוג: הם בורכו בשמונה ילדים, עשרים וחמישה נכדים וארבעה נינים, כן ירבו. שלמה עבד במשך ארבעים שנה בחיל האוויר כאזרח עובד צה"ל, ולאחר מכן כנהג אוטובוס. גם הוא התנדב בתחומים שונים לאורך השנים.
איך מגדלים שמונה ילדים משלך ומעניקים לכולם תשומת לב יחד עם עוד תינוקות נוספים במקביל?
"זה מתוך כוח של בורא עולם. הקב"ה נתן לי רצון וסבלנות. כולם אצלי תמיד היו יוצאים נסיכים ונסיכות. לכל אחד מהתינוקות שהיה אצלי עשיתי אלבום משלו, וכשכתבתי להם דברים בתוך האלבום, כתבתי לכל אחד: 'אתה נסיך בשבילי', או: 'נסיך של המדינה'".
חלק מילדיה הביולוגיים של אלון הולכים בדרכה. כמה מבנותיה עובדות כמלוות לילדים מוגבלים, בת נוספת אימצה את אחד הילדים שהיה באומנה אצל אלון – תינוק מוגבל בן שנה וחודש. התינוק הזה הוא כיום ילד בן 11 המתנייד בעזרת כיסא גלגלים. אנג'ל עצמה הפסיקה רק לפני כשנה ושבעה חודשים להתנדב בעצמה. מה שעצר אותה היה החשש להידבק בקורונה מאחד הילדים.
היא הוגדרה במהלך השנים כ"אם אומנת חירום" של עמותת מכון סאמיט. אומנת חירום היא אומנה זמנית שקולטת באופן מיידי תינוקות וילדים בסיכון לתקופות קצרות, עד שיוכרע מהי המסגרת הקבועה המתאימה להם.
מרגע שהפסיקה לקבל ילדי אומנה חדשים, התפנתה אלון לעשות לביתה ולטפל בנכדים ובנינים: "אני בבית, מטפלת בנכד שלי וכיף לי", היא אומרת בפשטות ומחייכת.
הרבנית מנתיבות
אחרי שנים של חסד ועשייה בתוך ביתה פנימה, הרחק מעיניו של הציבור הרחב, בחודשים האחרונים זוכה אלון סוף סוף להכרה ציבורית. היא הפכה למודל לחיקוי ולמקור השראה עבור רבים, "אנשים מספרים לי שאני גאווה לנתיבות". היא משתפת שלא אחת עוצרים אותה בסופר או ברחוב. "אחרי הטקס כולם אמרו לי 'וואו, אנג'ל, איך היית יפה בטלוויזיה!' ואני שואלת: אני לא מבינה, ועכשיו אני מכוערת?" היא אומרת בהומור.
שמעתי שאנשים מגיעים אלייך כדי שתברכי אותם. זה נכון?
אנג'ל צוחקת. "פגשה אותי מישהי ברחוב וקראה לי: הרבנית, תברכי אותי שיהיה לי זיווג. אמרתי לה שאני לא רבנית, אבל היא התעקשה, אז בירכתי אותה שהשנה תמצא".
נכון להיום, יש צורף דחוף וקריטי במשפחות אומנת חירום באזור הדרום בכלל ובערים באר שבע, אילת, אשדוד ואשקלון בפרט. משפחות המתעניינות בהצטרפות למערך האומנה של מכון סאמיט מוזמנות לפנות באמצעות אתר האינטרנט www.summit.org.il.
קרדיט: מוריה אופיר
צילום: זוהרה אור
הכתבה המלאה בגליון חשוון של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
