המצב הביטחוני הרעוע, זריקות האבנים הבלתי פוסקות, אירועי שומר החומות וחוסר המשילות גרמו ללא מעט נשים באזור יהודה ושומרון ובקעת הירדן לעשות מעשה ולהוציא רישיון לנשק. החרדה מכל נסיעה בכביש, החשש מרעשים לעת ערב והרצון להמשיך לאחוז בחבל הארץ החשוב למרות הפחדים הובילה אותן לקחת אחריות על ביטחונן האישי. הן אינן מיליטניות ובשמחה היו נפרדות מהנשק לו מציאות החיים בישראל הייתה שונה, אך בנסיבות הקיימות הן בוחרות שלא להמשיך לחיות בפחד. הצצה אל אחת התופעות הייחודיות הצומחות בשנים האחרונות ברחבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן
ציר 60. שעת לילה מאוחרת.
אני דרוכה, נועלת את דלתות הרכב ומוכנה לכל תרחיש.
מה אם באמת יקרה משהו? אני כאן לבד עם הילדים.
אני ממלמלת תפילת הדרך במלוא הכוונה, מזדקפת כמו לביאה ומחליטה שיהודי לא מפחד בארצו. אך האם המוח שליט על הלב? לא תמיד, והפעם הוא דופק בחוזקה. אנדרטאות אין־ספור בצידי הדרך צועקות לי ללא מילים את מה שאני מנסה להדחיק.
אלה הם חיי וחייהן של רבות מנשות יהודה ושומרון הנעות על הצירים, שמרגישות לא פעם שהן חיות על ניסים. בתוך המציאות הזו, יש גם נשים שעשו מעשה נועז ולא שגרתי, והחליטו להחזיק כלי נשק להגנה, כי למה לסמוך על הנס?
מתוך הערכה גדולה לתעוזה שלהן, ועם קורטוב של קנאה, אני פוגשת אותן, מזדהה עם התחושות, ומילותיהן הן כמו שיקוף מדויק למה שמתחולל בתוכי.
הראשונה שבהן היא רעות גולדשטיין (34), מעצבת מגשי פירות ונושאת נשק טרייה ואמיצה. את רישיונה לאקדח מסוג גלוק 43 הוציאה רק בקיץ האחרון.
לפני כשנתיים עברו רעות, בעלה ביני וארבעת ילדיהם לחוות יאיר שבשומרון. היישוב הקסום, השוכן לצידה של שמורת הטבע נחל קנה ומשקיף על אפיקי הנחל, הוא מהיפים שביישובי השומרון.
על אף סמיכותו לכפרים ערביים, רעות מספרת כי היא חשה ביטחון מלא ביישוב, כשהסביבה הציורית תורמת לשלווה הפסטורלית. "מיד התאהבתי בשומרון", היא אומרת. "אני אוהבת את האנשים שהם סלע איתן, אידיאליסטים וגומלי חסדים. השומרון מיוחד במורשת שלו, בתיירות, בנופים המרהיבים, ואזור גב ההר פשוט מרתק בעיניי. לא פעם אנחנו מצטיידים בגבינות משובחות ופק"ל קפה, ומוצאים גבעה עם נוף פנורמי לשבת בנחת", היא מתארת בילויים משפחתיים וזוגיים שגרתיים.
אם הכול פסטורלי כל כך, למה החלטת להוציא רישיון נשק?
"פרעות תשפ"א היו בוקס לפנים עבור רבים מאיתנו, הבנתי שאם אין אני לי מי לי. התחושה שהמדינה מפקירה את אזרחיה הייתה חזקה מאוד. היהודים בערים המעורבות היו במצוקה, התקשרו למשטרה שלא באה לעזור. הבנתי שיכול להיות מצב שבעלי יהיה במילואים או מחוץ לבית ואני אהיה חסרת הגנה וזה הטריד אותי מאוד. עם הזמן התחלתי לנוע יותר בכבישי השומרון לצורך משלוחים של העסק שלי, ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שכל יום יש ניסיונות רצח של יהודים: זריקות אבנים, תאונות מכוונות, בקבוקי תבערה, מלכודים ופיגועי ירי. הבנתי שאני רוצה להרגיש בטוחה יותר".
התהליך לקבלת רישיון הנשק היה איטי, וכשרעות קיבלה סוף סוף זימון למטווח היא כבר איבדה במידה מסוימת את הדחף לעניין. "הרגשתי מוזר, כי הפרעות חלפו, ושוב התרגלנו לחיים שלווים יחסית. חלפה בי המחשבה שאולי הנשק כבר לא נחוץ, אך למרות זאת לא ויתרתי על ההזדמנות, וניגשתי מלאת מוטיבציה. אין לדעת מה יהיה, אם דברים כאלה יחזרו שוב ובאיזו עוצמה".
במטווח עצמו רעות מתארת תחושה של זרות. "הייתי אישה יחידה בין הרבה גברים, כולם כבר מנוסים ומלאי ביטחון עצמי, ואני היססתי וחששתי. האקדח היה חדש, נוצץ ומושך מצד אחד, אבל מצד שני הוא עשה רעש חזק נורא כשיריתי בו והיה לי קשה לתפעל אותו. למזלי קיבלתי מדריך ירי מסור שהאמין בי והיה לו חשוב לתת לי את ההדרכה הכי מקצועית. לקראת הסוף התחלתי ליהנות ולדייק במטרות, ויצאתי בהרגשה טובה שאם חס וחלילה איקלע לסיטואציה מסוכנת, אצליח לתפעל את האקדח בהצלחה".
את ממליצה לנשים לעשות רישיון לנשק?
"אם יש אישה שזה יכול לעזור לה להרגיש בטוחה יותר – אני ממליצה. בנוסף לכך, אני חושבת שככל שיהיו יותר כלי נשק באזורי החיכוך, כך רמת הביטחון תגדל".
אילו תגובות קיבלת מהסביבה?
"בעלי הוא סרן במילואים בשירות קרבי והוא חשש בהתחלה, הרי לא עברתי הכשרה צבאית, ויש גם סכנה בהחזקת כלי נשק בבית עם ילדים קטנים. בסופו של דבר הוא תמך ברעיון. אנחנו מתַרגלים באופן מחשבתי מקרים ותגובות בנסיעות באזורי סיכון, וצוחקים על כך שאנחנו זוג לוחמים מיומן. גם שאר האנשים הקרובים אליי תמכו בהחלטה".
רעות מבקשת לסיים באיחול לשקט ושלווה – "פרחים בקנה", היא אומרת בקריצה ובחיוך.
"צעקתי: מחבל, מחבל!"
גם הדסה ביטי (29) מאש קודש החליטה להוציא רישיון לנשק. כמו רבים מתושבי יהודה ושומרון היא מתמודדת כבר שנים עם סף חרדה גבוה, והבחירה לשאת נשק הגבירה משמעותית את תחושת הביטחון שלה.
ביטי היא אם לשלוש בנות ובעלת עסק בשם 'ביטיאליטי' לפיתוח משחקי חברה והנחייתם. נסיעות מרובות על הצירים בשעות לילה מאוחרות ומגורים ביישוב מרוחק הם שהניעו אותה להוציא רישיון נשק לפני שש שנים.
היא נולדה וגדלה ביישוב כוכב יעקב שבבנימין, אך כשנישאה ובעלה הציע לעבור לאזור גבעות שילה היא חששה מאוד. "ידועה האמרה ש'הערבים של השכנים מפחידים יותר'", היא אומרת בחיוך.
למרות הפחד, הדסה נתנה את הסכמתה למעבר: "התלהבתי מהנופים הייחודיים ומהמרחבים של גבעות שילה ולכן נתתי למקום צ'אנס. אך החשש לא התפוגג, וכל נסיעה הייתי בחרדה. גם בתוך הבית – הרגשתי שהוא לא מהווה עבורי מקום בטוח".
הדסה מתארת את השנה הראשונה באש קודש כשנה קשה ומאתגרת מאוד. "גרנו בקרוואן רעוע בלי תריסים בקצה היישוב. רועי היה בקבע ונעדר הרבה מהבית, ואני הרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד. בסופה של השנה הזו כבר קיבלנו החלטה לעזוב".
מקרה אחד היא זוכרת כטראומתי במיוחד. "גרנו סמוך לוואדי שאין בו בתים או תאורה. בשעה עשר בלילה, כשאני לבד עם התינוקת שלי, שמעתי רעש חזק של מישהו שנופל מתחת לבית שלי, וראיתי אלומה של פנס מאירה לי לתוך הבית. נורא נבהלתי. הכלבה שלנו נבחה נביחות חזקות של התקפה, ושמעתי שמישהו צועק לה 'שקט, שקט'. הלב שלי עצר. רצתי לחדר והבאתי סכין, עמדתי קפואה עם בתי ביד אחת, ביד השנייה הסכין, והיה לי ברור שזו חדירת מחבל.
"פתאום התעשתתי והחלטתי להתקשר לשכנה", ממשיכה הדסה. "צעקתי לה: 'מחבל, מחבל'. והיא, במקום להיכנס לפאניקה, יצאה מפתח הבית שלה לכיווני והרגיעה אותי שהכול בסדר ואין כלום. התקשרנו לחיילים לברר מה קורה, ובצד השני ענה לנו חייל דרוזי עם מבטא ערבי שהסביר שהוא יצא לסיבוב ובמהלכו נפל מטרסה ליד הבית שלי. היה לו פנס ביד וזה מה שהאיר לי לתוך הבית".
אין גיל להגנה עצמית
נשים צעירות הנושאות נשק הופכות אט אט לתופעה שכיחה בכבישי יהודה ושומרון. אוזלת היד של גורמי הביטחון וריבוי האירועים הביטחוניים הבהירו לרבות כי עליהן לאזור אומץ ולדאוג לאמצעי הגנה לשעת הצורך. עם זאת, בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר הדבר עדיין נחשב לחריג. לכן הופתעתי כששמעתי על רבקה גכט (73) מהיישוב עמנואל, שהוציאה רישיון נשק לפני כשנה.
רבקה צעירה ברוחה במלוא מובן המילה, והגיל אינו מהווה מכשול מבחינתה להשגת ביטחון ורווחה אישית. היא אם לחמישה וסבתא ל־24 נכדים. לפני 38 שנה עלתה ארצה מארצות הברית והתיישבה בשומרון, ומאז היא שם.
מה מביא אישה בגילך להוציא רישיון נשק?
"כבר לפני הרבה שנים, כשבני השתחרר מהצבא, הוא קנה לעצמו אקדח, וזה עורר בי את הרצון ללמוד להשתמש בו. הוא לקח אותי למטווח ולמדתי לירות. במשך הזמן השתנו החוקים והיום צריך אקדח משל עצמך כדי להתאמן בנשק. כך התגבש אצלי הרעיון לרכוש ולהוציא לעצמי רישיון לאקדח".
שלוש פעמים החלה רבקה את תהליך הוצאת הרישיון, אך רק בפעם האחרונה צלחה אותו עד הסוף.
רבקה מתארת מציאות ביטחונית לא פשוטה הנמשכת כבר שנים ארוכות. "13 שנים עבדתי בירושלים והייתי נוסעת המון על הצירים. חווינו זריקות אבנים, ירי על האוטובוסים, ופעם אפילו נכנסתי עם בתי בטעות לקלנדיה ורגמו אותנו בסלעים. כל הנסיעות הללו הייתי מתפללת, כי ידעתי שבדרכים צריך הרבה תפילות", היא מספרת.
הפיגועים שהתרחשו לאורך השנים בעמנואל נצרבו חזק בתודעתה של רבקה, ובעקבות אחד מהם היא החליטה לעבור קורס עזרה ראשונה. "הבנתי שחשוב להיות מוכנים. כשאני נוסעת לבקר את בתי ונכדיי באלון מורה, למשל, אני לא יכולה לסמוך על מישהו אחר שיגן עליי".
עוד בהיותה בארצות הברית, נזכרת רבקה, כאשר שמעה על הפיגוע במעלות בשנת 1974 שבו רצחו מחבלים 28 ישראלים, בהם תלמידים רבים, חשבה לעצמה שכמורה, אם מישהו יתקוף את תלמידיה, היא הייתה רוצה להצליח להגן עליהם מפניו ואף לנטרלו.
הכתבה המלאה בגליון כסליו של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
קרדיט: עדי בן ישי
צילום: רעות קורנברג
