לאפשר להם להיות חלק מהמסע. אוראל סולימני
"ועכשיו זה כבר מאוחר מדי".
ככה היא אמרה לי והסתכלה מחוץ לחלון.
ואני חשבתי לעצמי כמה כואב להגיד את המשפט הזה והחלטתי לא לוותר.
"מאוחר מדי למה?" שאלתי.
"היחסים בינינו כבר הרוסים, לא עמדתי בציפיות שלה אף פעם".
ציפיות במשפחה.
כמה רצון טוב יש בבסיס שלהן וכמה הן לפעמים יכולות להפוך למשקולת כבדה, למקור אכזבה ולגורם מחבל ביחסים. ובעניין הזה, יש אחריות לשני הצדדים.
כי אם אני, כהורה, יוצר ציפייה מסוימת מילד שלי בלי לשתף אותו במה שעומד מאחורי זה, בכוונה העמוקה והאמיתית שלי שרק רוצה שיהיה לו הכי טוב – אז אולי בלי כוונה אעמיס על גבו משא כבד, לפעמים כבד מדי. ואם הילד שלי מסתובב שנים עם המשא הזה ולא משתף אותי שכואב לו הגב, אז הוא מוסיף משקל.
ולטובתנו יש לנו פה כהורים תפקיד חשוב – ללמד אותו לדבר איתי. הדרך הכי יעילה שאני מצאתי, היא פשוט – לעשות את זה בעצמנו.
להיות עבורם מודל לחיקוי, מולם ומול אחרים. להבין איפה יש בחיינו ציפיות של אחרים מאיתנו שאולי לא נוח לנו איתן לגמרי ולהסכים לבחון אותן בעין טובה.
יש לצאת מנקודת הנחה שציפייה נובעת מהאמון של מי שמולנו בנו, ומתחושה שאנחנו מסוגלים, ומשם לבחון מה מפריע, מה לא מתאים. להיות כנים עם עצמנו ועם מי שמולנו ולדבר באופן ישיר על הדברים. לאפשר למי שמולי הזדמנות להסביר, לחשוב על הדברים, לשנות. ואז…. אז אף פעם לא מאוחר.
אף פעם לא מאוחר להתאים, לחדש, לשנות.
הילדים שלנו רואים ולומדים ומאפשרים – לנו ולהם – לסחוב על הגב שלנו את מה שמתאים ונכון להם באמת. להתאים את החלומות שלהם לשלנו והפוך. לקחת אותנו למסע שלהם.
לאפשר להם להיות חלק מהמסע שלנו.
