עולה מן המזרח: הרבנית ימימה מזרחי בריאיון חג אישי במיוחד

מפגש הפסגה ביני לבין האחת והיחידה, הרבנית ימימה מזרחי, בוטל עוד לפני שהספיק לקרום עור וגידים. הסיבה, שגרתית כל כך בימי קורונה, הייתה הבידוד שאליו נכנסו הרבנית ומשפחתה. כמה ימים לפני כן חיתנה הרבנית את בנה הרביעי, וכמו במרבית החתונות מהסוג הזה, הבידוד נכפה עליהם ממש בתוך ימי שבע הברכות. לבסוף, קבענו ריאיון בזום, שגם הוא נדחה לא פעם ולא פעמיים. לוח הזמנים של הרבנית הכריזמטית, מתברר, עמוס לעייפה גם כאשר היא מבודדת בין ארבעה קירות. אך משסוף סוף נפגשנו – זכיתי לשיחה אמיתית מהלב, היה שווה לחכות.

אני פותחת בשאלה המתבקשת, במיוחד כלפי דמות כל כך עסוקה ומבוקשת, ושואלת איך עבר עליה הסגר, איך עובר עליה הבידוד הנוכחי, ואיך היא מרגישה באופן כללי כלפי תקופת הקורונה המתמשכת שפקדה אותנו. "זה היה נפלא, נשמתי לרווחה", הרבנית צוחקת, כפי שתעשה עוד פעמים רבות במהלך הריאיון, ומתארת את ימי הסגר הראשונים, "חזרתי הביתה והרגשתי שאין לי באמת מקום מוגדר. פתאום אני בבית בערב ולא יודעת מה זה, הילדים שלי לא יודעים מה לעשות איתי: 'יה, אימא פה, אימא את רעבה? צמאה? מה עושים עם האישה הזאת בבית?'" היא מתבדחת כהרגלה.

"אחר כך התחילו הזומים ואז הם נשמו, כי גם הם צריכים את הספייס שלהם. זה בכלל לא פשוט, אני תמיד אומרת שהם קורבנות ציבור. הם למדו שעם ישראל זה דבר ענק וחשוב, הגדולים למדו להשכיב את הקטנים לישון ואני פתאום חוזרת ורוצה נורא להיות אימא – אבל התפקידים האלה נתפסו כבר. זה בכלל לא פשוט. פתאום אני צריכה לברוא את מעמדי מחדש כחברה מן המניין במשפחה הזאת – זה מאתגר וזה כיף וזה מהמם. אני שמחה מאוד. 

"בכל שנה אני מצטטת והשנה גם יישמתי", דורשת הרבנית, "מה היא התשובה? הרב סולובצ'יק כותב על שמואל הנביא בפסוק 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו', שאחרי הסיבובים שהוא עושה כל השנה – 'ויהי לתשובת השנה', שזה ראש השנה, כלומר אחרי שהוא שופט ומנהיג ואיש ציבור – התשובה האולטימטיבית היא לחזור למקום שבו קיוו אותו ושם חלמה אותו חנה ופשוט להצדיע לנמל הבית, לקן השיגור הזה. כל זמן שלא הייתי בבית – האמינו בי, התפללו עבורי, קיוו שאצליח ואכנס ללבבות, התהלכו על בהונות כשהכנתי שיעור, והתשובה של השנה היא פשוט לחזור לאנשים האלה ולהגיד – תודה! אני בזכותכם. השנה אני מרגישה את זה חזק מאוד".

מילה של אימא

נראה שאין אישה יהודייה בארץ ובעולם שלא מכירה את הרבנית ימימה מזרחי (53), המשפטנית והטוענת הרבנית שהפכה לאחת הרבניות הנערצות ביותר. בימים כתיקונם, כבר כמעט עשרים שנה שהיא חורשת את שבילי הארץ והעולם ומחתימה דרכונים במרץ, כדי להספיק להגיע לכל כנסי הנשים שהיא מוזמנת לדרוש בהם. בחן, בכנות, עם הרבה הומור ושקים של חמימות ונחמה היא סובבת מבוקר עד ערב ועושה נפשות.

"יש לי אימא מהממת", הרבנית מספרת על מה שהניע אותה להפוך למי שהיא כיום, "כשהייתי באה מהאוניברסיטה בלילה, האוכל היה תמיד חם ומוכן בשבילי אבל היא תמיד אמרה לי: את – אל תהיי כמוני. אף אחד לא מעריך אישה בבית. כשאת כל הזמן פה – את בעצם אף פעם לא פה. ככה יעריכו אותך, יתגעגעו אליך, תחזרי מאיפה שהוא הביתה.

 "זה נצרב בי חזק מאוד. אם את רוצה הערכה – את צריכה לצאת. היום אני רואה שעשיתי את מה שאימא ביקשה ממני, אבל אני חושבת שהרבה נחסך ממני כי הביתיות הזאת היא כיפית, כמו לחשוב על מתכון חדש, דברים שאני מאמינה שיימאסו עליי די מהר, אבל כרגע הם חידוש בשבילי אז אני מתמסרת אליהם".

איזו אימא וסבתא את?

"אני חושבת שאני אימא מצחיקה וסבתא מצחיקה, הם צוחקים ממני המון. בפונקציות ביתיות אני פחות טובה, אבל הם אוהבים לדבר איתי ברוך ה'. אני אימא אחרת, לא האימא שהייתה לי, שנתנה תמיד טיפול פיזי מאוד וכל כך חשוב. אצלי זה הרבה עצה, שיחה. אני אוהבת לראות את הבנות הגדולות והנשואות שלי מרכלות עליי ואיך כשאני נכנסת לחדר משתתקות. אני אוהבת את האחווה הזאת שאפשרתי להן. אצלי זאת התשובה".

כשאני שואלת את הרבנית מה אימא שלה חושבת על עיסוקיה כיום, היא מתגלגלת מצחוק. "אימא תשאיר אותי ענווה לנצח כי היא תמיד תגיד לי: שמעתי אותך אתמול ברדיו – לא הבנתי מילה. ולמה את עושה את כל התנועות האלה? ובשביל מה בריאיון את מדברת על המשפחה? ולמה את לא פוחדת מעין הרע? זאת השיטה של אימא שלי להגיד לי: אני כל כך אוהבת אותך. זאת שיטה של מרוקאיות. היא תמיד מחזירה אותי למקום שלי ובזכותה אני אשאר תמיד שפלת רוח", היא צוחקת, "אני מתה עליה, היא מדהימה".

מי מהבנות שלך תלך בדרכך ותעמוד על במות?

"אני חושבת שכולן", אומרת הרבנית לאחר מחשבה, "אבל הן יודעות טוב יותר ממני מה המחירים ולכן הן יעשו את זה בצורה מאוזנת יותר. הן היו, ועדיין, הרבה זמן לבד. יש לזה מחיר".

נישואי מחאה

היא נולדה בקזבלנקה לאביה, הרב אליהו נתן רוטשילד, נצר למשפחת רוטשילד המפורסמת, ולאימה תרצה, בתו של הדיין הגדול של מרקש וקזבלנקה והפייטן הגדול ממרוקו, רבי חיים שושנה. אביה הגיע משוויץ למרוקו חדור שליחות להקים שם תלמודי תורה, כתשובה ל'אליאנס' שפשה בכל, פגש שם את אימה ונשא אותה לאישה. בהיותה תינוקת עלתה לארץ עם משפחתה לשכונת בית וגן הירושלמית.

"אימא גדלה אצל רבי חיים שושנה שלא היה קונבנציונלי בעליל. הוא לימד אותה לקרוא בתורה בטעמים", היא מספרת על כור מחצבתה, "פעם אחת הם הגיעו לאיזו עיירה ולא היה שם אף אחד שידע לקרוא בתורה, הוא רצה להוכיח אותם על שהם כאלה עמי ארצות ואמר לאימא: 'יאללה, עלי', ואימא בת התשע קראה את הפרשה בקולה הצלול ולא הייתה תוכחה נוראה מזאת".

אביך ז"ל נפטר לפני כשנתיים והייתם קשורים מאוד. מה הדבר העיקרי שלמדת ממנו ומלווה אותך?

"אבא לימד אותי שללמוד זה הדבר הכי חשוב, אבל ללמוד ספרים זה במקום השני וללמוד אנשים זה במקום הראשון. הוא היה אומר: כל בין אדם הוא שיעור קומה. כל בן אדם שנקרה בדרכך – לִמדי אותו, למדי ממנו משהו. מבחינת אבא, אנשים היו מסכת שחייבים ללמוד עם רש"י ותוספות. אני חושבת שהמשכתי אותו קצת, כל אישה היא בעיניי איזה ספר בשפה שצריך ללמוד".

גדלת בבית הטרוגני, לאבא משווייץ עם השם רוטשילד ולאימא ממרוקו. מה לקחת מהבית המיוחד הזה?

"אבא עשה מעשה של מחאה כשהוא נשא את אימי לאישה. כשהוא שלח את התמונה שלה ושלו, כשאימא היא שחומת עור, כולם שאלו אותו האם הוא הביא ממרוקו עוזרת. אבא לימד אותי להעז ואמר אמירה: צלם אלוקים, חייבים לכבד כל אדם מכל מוצא. לשמוע את אבא שלי היקה מדבר עם סבתא שלי מסעודה בשפת הסימנים היה אחד המחזות הכי מופלאים שיש. הוא לימד אותי שיעור: אין לך אדם שאין לו שעה. כל אחד הוא יקר, הוא עולם, הוא פנינה".

תורה משמחת

הרבנית ימימה היא אימא לתשעה ילדים, ארבעה מהם נשואים, וסבתא לנכדים. היא מתגוררת עם בני משפחתה בשכונת שערי חסד בירושלים. בנה, יוסף חיים, נפטר ממום לבבי עוד בהיותו תינוק. בראיונות קודמים סיפרה הרבנית כי המשבר הגדול שפקד אותה בעקבות פטירתו, הוא שהביא אותה להתחיל להעביר שיעורים לנשים. בתחילה היה זה שיעור בסלון עם כמות מצומצמת של נשים, וכיום מי שרוצה לשבת באחד משיעוריה הרבים של הרבנית, תצטרך להגיע כחצי שעה מראש כדי לתפוס מקום.

"אני חושבת שנשים אוהבות את ההומור ואת השמחה, והן צועקות עליי אם בשיעור מסוים לא הצחקתי אותן, אבל כשצחוק יוצא מתוך מצב של קושי – הוא הרבה יותר משמח, אין ספק", פורשת הרבנית את משנתה האנושית.

"אני כל כך אוהבת את רש"י שאומר: הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך – צער הלידה, הרונך – צער גידול בנים. למה אתה מתעקש על המילה צער, הרי כבר אמרת עצב? כי עצב זה מעוצב, וכך זה יישאר, אך צער זאת התחלה צעירה של שמחה. ראשיתך מצער – אחריתך תשגה מאוד. הצער הכרחי בשביל בריאת השמחה. מה שאני רוצה לתת לנשים זה את יכולת הבחירה. כשיש לך חיים קלים, לא בחרת לשמוח והשמחה שווה פחות, אבל כשאת מממשת את זכות הבחירה שלך במצב נתון שלא אמור להיות שמח, שלא בחרת בו – זאת חירות אינסופית ואת זה אני אוהבת לתת לתלמידות שלי. תהיי בת חורין ממה שהקב"ה מפיל עלייך".

לנו יש את הרבנית ימימה מזרחי כדי להתחזק ולהשתמח, אבל מי היה לרבנית?

"היה לי אבא שהאמין בי מאוד. כששואלים אותי מה הסוד שלי – זה אבא. הוא למד איתי הכול, גמרא, הלכות, נביאים, כתובים ומוסר. אבא נתן אמון בבנות שלו והיה אומר לנו: תלמדו ותקדשו שם שמיים בתורה שלכן. בהעזה גדולה הוא היה אומר: בדור שלנו, כל מי שאינו מלמד את בתו תורה – כאילו מלמדה תפלות, כי היא תיפול לכל התפלויות של העולם. זה פיקוח נפש. אבא היה מגדלור ענק של פמיניזם ופטריארכליות גם יחד".

היו לך קשיים באמונה בעקבות האסון האישי שפקד אתכם?

"בטח שהיו. אני זוכרת שההתחלה הייתה רצופה בשאלות: למה? בשביל מה כל היגיעות האלה? הבירוקרטיה גמרה אותי. ואז ראיתי איך פתאום החלפתי פאזה מ'למה' ל'מתי'. למה זאת שאלה לגיטימית, שאלה של חורבן. כשאת הופכת לאישה של מתי, את שואלת: מתי המשיח יבוא? מתי הסבל בעולם ייפסק? מתי אני אראה ילדים שהיה להם את החולי של בני נרפאים? המתי היא שאלה של תקווה.

"המהפך הזה שפשוט קרה בי היה אחד השיעורים הגדולים של החיים", היא מתארת ומסבירה שאז הבינה כי ביכולתה להפוך עולמות של נשים אחרות, "אמרתי לעצמי: להעביר נשים מפאזה של למה לפאזה של מתי – את יכולה. להפוך אותן מעצב לצער. בכל פעם מחדש אני מופתעת מהקלות שבה אישה מתנחמת".

לפעמים הניסיון לנחם בא על חשבון הניסיון להעביר תורה משמעותית?

"את צודקת. זה כיף לי נורא לצאת חכמה מהרצאה. אבל הרבה יותר כיף לי לראות אישה מנוחמת. אני מאמינה יותר בכל יום בכוח של התורה ובמילים שלה, הכי פשוטות בעולם, שנותנות המון אמונה. זה אחד המחירים הקשים שמשלמת ימימה מזרחי, מחיר של כבוד, אבל הוא שווה את זה". כשהיא מדברת על מחיר, היא מתכוונת לאלה שרואים בה ובתורה שהיא מלמדת משהו פשטני ופשוט, שלא לומר נחות, כיוון שהוא נעדר את ההוד וההדר שיש ללימוד הגמרא המפולפל או ללימודים עיוניים על הסדר.

תקומתה של המזרחיות

באזכרה לרב אליהו זצ"ל נשאה הרבנית דרשה. היא ספדה אז לרב בצורה מיוחדת ולאחר מכן נגעה בנקודה רגישה כאשר הצביעה על כך שהרב הצליח לרומם את המזרחיות בקרב הציונות הדתית.

"היססתי מאוד אם לדבר על זה", היא מודה בפניי, "וכשקיבלתי מאות תגובות על הריאיון הזה – לא האמנתי באיזה פצע פעור נגעתי.

"הרב מרדכי אליהו נתן מקום וביטוי ליוצאי עדות המזרח", היא אומרת בהתרגשות, "מה שעשה הרב עובדיה בחברה החרדית והכללית, עשה הרב מרדכי אליהו בשקט בשקט בחברה הדתית. פתאום היה אפשר לקיים את המנהגים מבית אבא ולא היו חייבים בישיבות דווקא בנוסח מסוים. לא הייתה אפליה", היא מדגישה, "אבל הייתה התכה, ואנשים איבדו הרבה פעמים זהות".

הרבנית מספרת איך לאחר שנשאה את דבריה, סיפרה לה נכדתו של הרב, הרבנית רחלי בזק, איך סבה אמר לה: את מתחתנת עם אשכנזי? טוב, אבל תמשיכי להתפלל בנוסח שלנו, הנוסח הספרדי. "זה היה כל כך יפה בעיניי, כי מפגש ייתכן רק בין שניים", אומרת הרבנית.

את בעצמך בחרת לצעוד בדרכם של הורייך ולהקים בית הטרוגני. את חרדייה, אשכנזייה, ממשפחת רוטשילד, והתחתנת עם בעל תשובה טרי, מנגן, ממשפחת מזרחי. מאיפה האומץ?

"זה פשוט כבר זרם בעורקנו מבית אבא ואפילו לא חשבנו שזה אומץ. אחר כך, כשהיה צריך להכניס את הילדים למוסדות – התחלתי להבין כמה באמת הקונסטרוקציה הזאת לא ממש טבעית. אתה אף פעם לא ממש חלק מ… או בשר מבשרה של איזושהי חברה. הרבה פעמים אני קוראת על החיים ביישוב ומקנאה, כי באמת יש פה משהו הומוגני. אני אף פעם לא הייתי חלק מ… אז אני מקנאה בזה. זה מה שהפך אותי לכזאת שכל הזמן רוצה לחבר בין המון חלקים, כי אז אולי יהיה גם לי מקום".

הרבנית, אמרת שבפונקציות ביתיות את פחות טובה. מה יהיה איתנו, הנשים המבולגנות?

"וואי וואי, אין לי מילה טובה להגיד לנו מלבד: קחו את עצמכן, מרחו ליפסטיק וצאו מהבית. ואם יש לכן כסף – קחו עוזרת. חמי פעם נשא אליי עיניים מיואשות ואמר לי את המשפט האלמותי: את תמותי מבולגנת, ואני נוטה לחשוב שהוא צודק. הכי גרוע זה כשאני מנסה לסדר, זה השיא", היא מתבדחת על חשבונה, "ניסיתי – מגירות, מדפים, פנג שוואי, וזה פשוט לא הצליח לי. זה ביטול תורה נורא בעיניי. עם זאת, אני כל כך שמחה להיכנס לבית מסודר, כל נפש זקוקה לזה. אבל אני גרועה בזה. מי אמר שזה תפקיד נשי?"

מה תאחלי לנו לשנה הקרובה? 

"השנה הבאה עלינו לטובה מכתיבה לנו את התשא"פ: הפסיקו לרצות רק לנשום, התחילו לשאוף. לשאוף לעולם חדש, לסדר חדש. עוד לפני הקורונה היינו נשים שנאבקות על ההישרדות, על הנשימה הבאה, אבל לא בשביל זה באנו לעולם, באנו בשביל לשאוף, לחלום, לא רק לעבור את היום. ואחרי השנה הקשה הזאת שבה נאבקנו על אוויר לנשימה, אני מאמינה שתשפ"א תכתיב לנו שאיפה לעולם חדש ומתוקן".